אנטרופולוגי

לא קל לחזור. אחרי חופשה בת שבועיים באירופה, החזרה לארץ לא קלה. היינו באיזור אלסז שבצרפת וביער השחור בגרמניה. גם בילינו יומיים בבזל. כמות האפניים היפים שראינו במהלך הטיול לא הותיר בי ספק שאירופה היא גן עדן של אופניים. ישנים, שמורים, גאים עד שזה צרב בעיניים. מודה אני, הקינאה אכלה אותי מדי פעם לנוכח המראות. בלי הדר ובלי שופוני, התגלגלו אופניים בני 30, 40 וגם בני 50 ברחבי הערים האירופיות שביקרנו, בטבעיות ובאצילות שקטה, כי תמיד היו שם ולעולם אף אחד לא ערער על כבודם, על זכותם ועל מקומם בכביש. לעולם לא פסקו להתגלגל גם כשמעצמות אסיה התעוררו ודרסו בצמיג גס את הרחובות הדשנים של היבשת הזאת. אני מנסה לא ליפול בפיתוי של להשוות עם מה שקורה אצלנו, עם יצר החדשנות עם תיאבון של מגרסה, עם הזלזול לישן מעצם היותו ישן. אסתפק בלשים כמה תמונות שצילמתי כי עדיף לחייך במקום להתבאס.

בזל
אני יודע שלא גיליתי שום דבר חדש, שזה משהו ידוע לכל. וסליחה אם זה נשמע קצת פרובינציאלי, אך תרבות רכיבת על אופניים לא השאירה אותי אדיש. שבילי אופניים יעודיים, שילוט ברור, רמזורים לרוכבים, החלוקה השיוויונית של הכביש, בין תחבורה ציבורית, מכוניות פרטיות ואופניים המחישו את הפער העצום בינינו לבינם. יש משהו בסדר המופתי הזה, בשקט שבו הכל מתנהל, גם כשהכביש סואן והשעה היא שעת שיא. אין צופרים, אין ידיים מתנופפות בזעם, ואין חילופי קללות. יש כן, תרבות אדיבה, קיים מושג כזה "לתת זכות קדימה" בלי שצריך לדרוש אותו או לגנוב אותו או לכופף אותו. אידיאלי? מציאותי!

תל אביב
לאחר שחזרנו, אשתי הושיטה לי פלאייר שהגיע מיעריית ת"א בו מכריזים על "חודש אופניים". "יפה", חשבתי, "אמריקה!" - שימו לב, אמרתי אמריקה ולא אירופה, כי למה להעלות את רמת הציפיות כל כך גבוה?ייתכן שעיריית ת"א רוצה לעודד את תושביה לרכב על אופניים על ידי שיפור תנאי הרכיבה ברחובות העיר ולהעלות את המודעות אודות היתרונות הרבים שכרוכים בשימוש באופניים בעיר לעומת מכוניות ושאר מזהמים ועל הדרך גם להקל על בעיית החניה ועומס התנועה. דוגמא למאמצים שמושקעים בפרויקט הוא שיתוף הפעולה בין העירייה והמשטרה בניסיון לצמצם את הפגע של גניבת אופניים שפושה על העיר זה זמן רב. אולי גם אנחנו נהפוך לאירופה? נו, טוב...תרשו לי להיות סרקאסטי פה.

רענן הוא שכן שלי. פה עם Bottechia city bike מיבוא אישי

שד' רוטשילד כמשל
יגידו לי "הכל טוב ויפה באירופה, עם הסדר והנימוסים, אך ראה אותנו, ספונטניים ובעלי מזג חם, עם כושר האלתור והחוצפה הייחודית כל כך" כל זה נכון, הנה סוד הקסם שלנו. זהו? אפשר להמשיך? שדרות רוטשילד הוא ציר התנועה העיקרי שלי. אומר את זה במבוכה מסויימת, אך מה לעשות? זה איזור המחייה שלי מזה יותר מעשור. שני שבילים מסומנים בבירור על השדרה, אחד להולכי רגל ואחד לרוכבי אופניים. הידעתם?
בחלוקת השדרה לשבילים יעודיים יש היגיון בריא. רוכבי האופניים ינועו בזריזות ובבטחה, בזמן שבשביל השני עוללים, כלבים, קשישים והולכי רגל על גווניהם לא יצטרכו לדאוג שמא ייפגעו מרוכב אופניים או קורקינט, שלא נדע מצרות. האם מישהו מתייחס לחלוקה הזאת? בקושי. האם יש לעירייה מה לעשות בנדון? חוץ מלהציב שילוט או לפתוח במסע הסברה, אין הרבה מה לעשות. כי זה מרגיש כאילו זה טמון בדי-אן-איי שלנו, בספונטאניות הלבנתינית החיננית שמושכת כתף, מכיוון שלאף אחד לא באמת איכפת ובשביל האופניים הולכות אמהות בשתיים עם עגלות תינוק שתיים בדרכן לכוס קפה וחוסמות את כל רוחב המסלול עם תנועותייהן העייפות. ובעלי כלבים מטיילים עם כלביהם כשרצועת הכלב מתוחה לכחמישה מטרים אורך ונפרסת על השביל כמו מלכודת מוות ממלחמת וויטנאם. וכמה תאונות או כמעט תאונות יכולנו למנוע עם פחות שימת קצוץ ויותר שימת לב ושכל ישר. כי ככה זה פה. ת"א זה לא בזל ושום תכנית עירונית לא תצליח לשנות את זה.

תהיות של רוכב אופניים בקיץ התל אביבי

יובל בהלם תרמי בת"א

הקיץ עושה סיבוב נוסף במחוזותינו, אפשר כבר להרגיש את נוכחותו המעיקה פוקדת את דלתנו בנקישות רכות תחילה ובהלמות חום זועמות, או טוטו. לא שאני מתלונן, חלילה, יש לקיץ התל אביבי קסם מסוים (ראוי לציון המראה הקיצי של בנות עירנו). ולא בכדי אני מזכיר את עניין המראה. נכון שרכיבה על אופניים יכולה להטיב עם היקף המותניים, אבל, הי! המראה המיוזע והמבט חסר המיקוד של זומבי מוכה חום לא בדיוק מחמיא לנו. שלא לדבר על החולצות הרטובות כמו סחבות אחרי ספונג'ה ושאר החושים המעורבים בזה. אוי החולצות הרטובות...איך אפשר בכלל להגיע לפגישת עבודה על אופניים! וכל שנה אותו סיפור. כל שנה אני מחפש תשובה והיא מסתכמת בחולצה חלופית, מגבת ודאודורנט בתיק. השנה החלטתי לחפש פתרון פונקציונלי ויצירתי יותר.

יעודי לא לי
בתור התחלה, חיפשתי באינטרנט מה יש לשוק להציע. ובכן, רוב חולצות טי המיועדות לרכיבת אופניים עשויות מחומרים מנדפי זיעה, עם פיצ'רים ייחודיים לנוחיות הרוכב, כגון גב החולצה ארוך שמגן על גב הרוכב מפני חשיפה לשמש, כיס אחורי עם רוכסן, לנשיאת חפצים קטנים כמו טלפון, נגן מוזיקה או חטיף, תפרים "שטוחים" למניעת שפשופים, וגזרת השרוולים ללא תפרים בכתפיים, מה שמונע חיכוך מיותר עם הכתפיות אם נושאים תיק גב. גם שילוב של בדי רשת באזורי טעוני אוורור, וכו'. הכל טוב, אך לא הכל יפה...

ספורטיבי

חולצות ג'רזי הן הבחירה הטבעית כמעט בכל ענפי הספורט שזיעה היא חלק בלתי נפרד ממנו. ספורטאים לא מרגישים עקבות כלשהן כשלובשים את בגדי הספורט. אבל מה קורה בקרב רוכבי אופניים עירוניים שעיסוקם בדו גלגלים אינו לשם הספורט?

אישית, קשה לי לראות את עצמי מסתובב בעיר עם חולצה בוהקת בצבעים עזים כמו בסרט הודי. ואני לא לבד בעניין זה, אני יודע. אה, קורקינט חשמלי לא בא בחשבון.

ניסיתי לבדוק אילו אפשרויות נוספות ישנן בהישג יד, אך לפני כן, קצת שיעורי בית. בדקתי את הערך "ג'רזי" בוויקיפדיה משוכנע שאמצא שם תשובות מושכלות. אז לא מצאתי, אבל אשים את המידע בכל זאת כדי לחסוך למישהו אחר את הטרחה.

wikipedia: jersey

Cycling jerseys of specific colour or pattern represent certain statuses in cycling - such as the maillot jaune (yellow jersey) of the leader of the Tour de France, or the rainbow jersey. Cycling jerseys are usually made of synthetic microfiber material to aid in wicking sweat away from the skin to allow it to evaporate. The main garment of an ice hockey uniform, which was traditionally called a sweater, is increasingly know as a hockey jersey. This garment, along with Basketball jerseys which are usually sleeveless and baseball jerseys which are usually button up, have become fashion accessories.

ג'רזי הוא חומר סינתטי ולא כולם משלימים עם התחושה של בגד סינתטי על הגוף. כותנה, לעומת זאת, אמנם טבעי , לא עושה את העבודה. כותנה סופגת את הלחות אבל תהליך הייבוש הוא אטי ומי בכלל רוצה להסתובב עם חולצה רטובה שאגב, היא קרקע פורייה לבקטריות אחראיות להוצרות ריח הזיעה.

חברות ספורט מפתחות חומרים עתירי טכנולוגיה ליצור ביגוד ספורטיבי ייעודי. הלכתי לחנות ספורט לבדוק את הסחורה...מה אני אגיד...זה נחמד, זה ספורטיבי, זה גם מבריק. אוי,נו...לא נועדו לי כנראה.
האם חולצת ריצה גם מנדפת זיעה? התשובה היא כן. מדוע אני שואל? כי עוד לא ראיתי אצנים בשד' רוטשילד עם חולצות שצועקות "הנני כאן" אלא יורם גאון. מה כבר ביקשתי? חולצה סולידית שעושה את העבודה ושלא משנה באופן רדיקלי את המראה היומיומי הרגיל שלי.

אפנתי
זה הזמן להתייעץ עם ידידי היקר ארנון בעל החנות, הסגנון והחזון, גורדון בנט ברח' המלך ג'ורג' בת"א.
ארנון, תן לקוראים מבוא קצר על גורדון בנט
גורדון בנט הוקם בעיקר בגלל התחושה שנמאס מהשלטים הרכובים המסתובבים בפארק הלוך וחזור, המראה המונוטוני ותחושת המשובטות.
ההחלטה נבעה מהרצון לפתח את תרבות האופניים בתל אביב ובכלל בערים צפופות, להדגיש אמירה אישית, לשלב את אישיות הרוכב ולנסות ולייצר אורח חיים טבעי, אופנתי, המבוסס על תנועה עירונית על זוג אופניים.

בענייני לבוש, אני מחפש חולצה שמנדפת זיעה, עדיף בלי לוגואים גדולים, אם אפשר.
בגדי הרכיבה בגורדון בנט, עשויים כולם בדים נושמים ומנדפי זיעה; חלקם מודפסים ומשלבים אלמנטים מעולם האפנה ה"מסורתית", הדפס המעויינים המוכר, כיתובים שנונים או שימוש בצביעה מיוחדת דמוית צבעי גואש.
לצד חולצות הרכיבה המודפסות תמצא את ליין ה"קז'ואל" שמבוסס למעשה על חולצת T רגילה, ארוכה יותר באזור המותן על מנת לכסות על הגב בזמן הרכינה קדימה ברכיבה ועשויה מ 100% פוליאסטר מנדף. החולצות חלקות ולא מודפסות ואפשר להנות מהן גם כשלא רוכבים.

שמע, אני לא חזק ברזי האפנה וגם המותגים עצמם זרים לי לגמרי, אבל חייב לומר שמלבד חולצות, ראיתי כמה פריטים ואביזרים מאד יפים בחנות.
חוץ מהביגוד ה"מקצועי" החנות כולה מוקדשת לאפנת הרחוב ולמותגי האופנועים, הסקייט והאופניים עם דגש חד משמעי וברור על עולם האופניים. למשל: CHROME - מותג תיקי השליחים מסן פרנסיסקו הנמכר ביותר בעולם.
SWRVE - בגדי רכיבה קז'ואל: ג'ינסים מתקפלים אשר חושפים מחזיר אור בחלק הפנימי, חולצות יומיומיות מנדפות זיעה ועוד. TWIN SIX - מותג חולצות הרכיבה המקצועיות המציע גם חולצות T יומיומיות עם הדפסים מעולם האופניים. ועוד שלל מותגים ובגדים מגניבים שמוסיפים צבע לאפור של האספלט...

אקולוגי
אופציה נוספת ומעניינת מאד היא חולצות מבד המורכב מכותנה (30%) וסיבי במבוק(70%). אלו נחשבות לחולצות אקולוגיות ומה שמעניין פה היא העובדה שבמבוק מנדף לחות, מתייבש מהר מאד, הוא נעים למגע, עמיד מפני כביסות והכי חשוב, במבוק פועל כחומר אנטיבקטריאלי טבעי. כך לפחות מצהירים יצרנים ומשתמשים רבים שכתבו את התרשמותם אודות חולצות הבמבוק בפורומים שונים. לי זה נשמע כמו הפתרון האולטימטיבי. הוספתי לינק למטה של בלוג עם המון מידע על בגדי במבוק. שווה בדיקה.

הלם תרמי
אור קטן מנצנץ בקצה המנהרה. הפתרון יבוא כנראה מהשילוב הנכון בין כל האפשרויות. אולי הקיץ לא ימחק לי המבט של זומבי אחרי רכיבה בכבשן תל אביב. חולצות אוכל להחליף אך לא הפרצוף.

קישורים
Bamboo facts
www.gordon-bennett.co.il

אופניים לאישה

Centurion LeMans '81
השלמתי בשעה טובה ובעיתוי מושלם, אופניים מתנת יום הולדת לאשתי.
נקודת הפתיחה הייתה שלדת Centurion, שנת 81 שרכשתי מזמן. מהאופניים המקוריים שמרתי רק את השלדה, המזלג, הציר המרכזי, הקראנק והפלטה 38 שיניים (Sugino). בדומה לRaleigh שלי, גם לCenturion היה קראנק מחובר בחתיכה אחת עם הפלטה הגדולה, לכן בלי להתלבט ניסרתי את גלגל השיניים הגדול ושוב קיבלתי קראנק מותאם לאופני סינגל ספיד.

שלדת האופניים לפני ה"מהפך"

קראנק ופלטה 38 שיניים אחרי ניסור ומניקור

גבר מפנק
מכיוון שאהובתי בחורה עדינה, סידרתי לה יחס העברה די קל, 38 שיניים בפלטה הקדמית ו21 שיניים בגלגל השיניים האחורי, שלא תעבוד קשה בעליות. העיקר שתהייה לה רכיבה מפנקת. כשהיא מבסוטה כל הבית מבסוט...

גלגל שיניים אחורי - 21 שיניים

סטיילינג
כשמדובר בגברת שלי, סטיילינג זה לא עניין של מה בכך. שרית מבינה דבר או שניים, ותובנותיה האסתטיות ממוקדות מאד. ידעתי שהמראה שאני מחפש עבור האופניים שלה, הוא שילוב של ווינטאג' ועכשווי עם קוים נקיים.
אחרי ניקוי חול אצל יגאל, לקחתי את השלדה למצבעת חיים לוי לצביעה בתנור, בצבע שמנת עם שכבה נוספת של לכה שקופה שמוסיפה גם חוזק וגם ברק. הזמנתי מחו"ל את הכידון היפיפה הזה שנותן לאופניים את ניחוח הוינטאג'. הכידון הזה הוא רפליקה של כידונים שהותקנו באופני tourisme בדגמים לנשים. כידונים כאלה אפשר למצוא בקטלוגים של אופני פיג'ו משנות ה'60 עד '80. הכידון שטוח וצר עם הידיות מופנות לכיוון הרוכב. בקצות הכידון הלבשתי ידיות גומי (Oury Grips) בצבע ירוק וכדי להתאים את צבע הידיות, ביקשתי מהרפד השכונתי לרפד את כיסא האופניים בסקיי ירוק שרכשתי בשיטוטיי ברח' נחלת בנימין. ברגי הקראנק ובורג מוט הכיסא נצבעו בשחור וביחד עם מוט הכיסא והחישוקים השחורים משלימים את המראה העכשווי והמינימליסטי.



התות שבקצפת
אם כבר רציתי אופניים אישיים לאשתי, מה יותר אישי מאשר headbadge חינני, עבודת יד? אחסוך פה במילים. תמונה אחת תעלה על כל התיאורים הצפויים.

headbadge




נמל יפו, משפחה ואופניים

my favorite things

יכול לכתוב ערימה של מילים סביב הוידיאו הזה. רק אומר שזה קרוב מאד ללבי ואחרי כמעט חמישים שנה מאז שזה צולם, זה עדיין רלוונטי לגמרי. קידה עמוקה לפראנק זאפה.
ושאלה למבינים: האם זאפה מנגן על Schwinn Stingray?

על השולחן

לאחרונה היו פרסומים וכתבות למכביר אודות תופעת ה"פיקסי". מי לא ראה? מי לא הגיב? חברים ומכרים אמרו והביעו דעות. היו גם שהתלוננו בגנות הטרנד שכרגיל, מגיע באיחור מה גם אלינו. גם תופעת הסינגל ספיד צוברת תאוצה ומידבקת רומנטיקנים מועדים עם מערכת חיסונית רופפת. בחיי, אני מכיר כמה שנפלו גם הם קרבן למחלה. לגיון של אבירים בני ארבעים בלי תארים, רכובים על סוסים אציליים ישנים-מחודשים מתהווה פה. שמח בעיר, רק שדוד לא ימשיך להעלות את המחירים נוכח התופעות הללו. (שומע דוד?).

שני פרויקטים עלו על השולחן שלי בשבועות האחרונים: בניית זוג אופניים לאשתי וזוג פיקסי לעצמי. כן נו, גם אני רוצה להיות מגניב. מה קרה?

קישור לכתבה שפורסמה ב"הארץ" אודות הפיקסי

סינגל ספיד לאהובתי

שלדת Centurion Le Mans, שנת 81, מידה 50. שלדה יפנית, נאה מאד עם המון פוטנציאל. רכשתי עבור הפרויקט הזה כידון עדין וידיות ירוקות (ירוק הוא הצבע האהוב על אשתי) ועוד כל מיני פרטים. כהרגלי, עד שאין לי את כל התמונה בראש, אני לא מתחיל לעבוד. התהליך הוא פשוט, קודם כל מדמיין אותם, אחר כך מחפש את החלקים וכשכל החלקים כבר אצלי, רק אז ניגש למלאכה. כפי שציינתי, זה תהליך פשוט, אך לא זריז. בתהליך, השלדה המיועדת עוברת מהמחסן אל חדר העבודה, שם יושבת בערך שלושה שבועות בהם אני בוהה וממשש עד שהגולם מתעורר לחיים. בלי לחץ, בזמן דגירה טבעי. החג הזה הוסיף לי זמן דגירה לא מתוכנן, בדיוק בנקודה שהכל כבר הבשיל והייתי מוכן להתחיל. לא נורא, קצת מתח לא יהרוג אותי. תמונות של התהליך ושל התוצר הסופי יועלו בקרוב, בלי נדר.

כידון וידיות לאופניים של שרית

פיקסי, לא פיקציה
בפרויקט הזה פני הדברים קצת יותר מסובכים, מלכתחילה התמונה הייתה לא ברורה, הרבה "חורים" בעיצוב ובמכלול הטכני, ובכלל בנקודת הפתיחה, החיבור לשלדה מאט לבוא ולהתממש. בהפוך לכל מה שכתבתי בפסקה הקודמת, בפרויקט הפיקסי שלי האצתי את התהליך בלי שידעתי לאן בדיוק אני הולך. קצת כמו הממשלה החדשה, רק עם השלכות פחות הרסניות.
מודה ומתוודה: אני מחכה לנסיכה האיטלקית האולטימטיבית, זאת שתהייה גם יפה, גם קלה ובמידה 56. אמת ויציב.
נקראה לדרכי שלדה איטלקית Bianchi, לא דוגמנית ולא מי יודע מה קלה, אך 56 ס"מ בצינור הנכון והגרפיקה המאופקת עם השם "Bianchi"התחילו לפלס את דרכם אל חדר לבי. כבר החלטתי באיזו סכמה של צבעים אני הולך לצבוע אותם, אך קשה לי לוותר על המדבקות השחוקות והיפות. הצבע המקורי הוא כחול-טורקיז מטאלי, יפה מאד אם כי דהוי ודי פגום לאורך כל הtop tube. בביקור אצל ידידי דורון המסגר השלדה עברה ניתוח פלסטי מינורי להסרת שומות ומיני דברים שכיערו אותה. לאט לאט יופייה התחיל להתגלות. פרויקט הBianchi הוא עדיין מעורפל, לא סיפור אהבה סוחף, לא אהבה ממבט ראשון. יש פה מערכת יחסים שמתפתחת בקצב איטי ויש עוד דרך לפנינו. סליחה על ההקבלה הקלישאית והמתבקשת, אבל נראה לי שבגדים יפים לא יהפכו אותה לנסיכת הביצה. הגברת בת הארבעים כמעט, היא איטלקייה חזקה ומחוספסת . נראה לי שפיקסי זה יעוד הולם בשבילה.

Bianchi '70s

חולשות ושאר ירקות
בחיפושים מגושמים אחר חלקים לגברת האיטלקייה, בלי תכנון ובלי עיצוב ידוע מראש, נתקלתי בחנות בebay שמרכולתה משכה את תשומת לבי. זוג ידיות וזוג פדלים עשויים מגומי לבן כמו שמלת כלולות, מחפשים את הכלה שתלבש אותם. ומי המיועדת? לא האיטלקייה בוודאי, מיד ביטלתי את האפשרות הזאת. הפריטים עדינים מידי ולא מתאימים לתצורה של אופני פיקסי. אז מי הסינדרלה? מי? בלי תשובה שמרתי במועדפים והלכתי לישון.
למחרת, אחרי הקפה של הבוקר, יצאתי לכיוון דרום העיר לחפש חלקים לBianchi והנה, בלי הודעה מוקדמת, נחתה ידי על קופסה מצהיבה ובתוכה מערכת "טורפדו" Sturmey-Archer, מקורית, מתחילת שנות השבעים. מערכת שלושה הילוכים אופיינית לאופני "ספורט" אנגליים, "roadster", אופני עיר של פעם, או בפרשנות עברית חופשית: "אופני סבא". התרגשות רבה אחזה בי. פתאום חשתי כי כל התמונה מתחילה להתלכד מסביב לפרויקט הבא שלי ומכיוון בלתי צפוי. שלדה ש"הצלתי" מערימת אשפה בחנות אופניים ישנה, ללא שום סימני זיהוי, שמתחת לשכבה מרושלת של צבע מסתתרת חתיכה יפה שופעת בחן ובשנים החלה לצעוד אל חזית תודעתי. לפתע הבנתי מי הכלה המיועדת ומה היא תלבש. רצתי לתופרת והתקשרתי לתזמורת, בקרוב החתונה.
שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא.
נסתרות ומופלאות דרכי האל.
חג שמח.

אופני סבא המיועדים

שווה בדיקה:

www.sturmey-archer.com

http://www.sheldonbrown.com/sturmey-archer.html

Ladies and GentsVintage Roadsters Gallery מומלץ!

המידה הטובה

מבוא קצר עם התנצלות

מזמן לא כתבתי. מזמן כמו זבוב טורדני מסתובב לי בראש רעיון לפוסט. למעשה כמה רעיונות שהקשר ביניהם ברור לי אך המילים מתעכבות להמחיש קשר זה. אנסה עכשיו.

ביקר אצלי לאחרונה אורח מברלין, מלחין ואמן סאונד. לקראת ביקורו ארגנתי שתי הופעות, אחת בתל-אביב והשנייה בירושלים. בהופעות בוצעו יצירות שלו וגם אני הופעתי באותם שני האירועים עם אמנים חברים. לא התלבטתי הרבה. ידעתי באילו מקומות אני לוקח את האורח שלי להציג את עבודותיו. בתל-אביב ניגנו בצימר,(הגדוד העברי 5) ובירושלים באוגנדה (אריסטובולוס 4).

הצימר

באופן טבעי, ובגלל הקרבה הגיאוגרפית, לקחתי אותו לגיחת הכרות עם הצימר, במרחק 5 דקות באופניים מהבית שלי. לא שחששתי שמא לא יאהב את המקום (אחרי הכל הוא אמן נחשב שיצירותיו מבוצעות במקומות מאד מכובדים), אבל כשחייך בשביעות רצון מהתרשמותו מהמקום, איכשהו הוקל לי. באמת, בחור כלבבי. הצימר הוא יוזמה של שלושה אמנים, לעשות מקום במידה הנכונה. מה? ובכן, הצימר הוא חלל מזערי, חנות בדרום העיר, עם ספות וכיסאות מאולתרים, מקלטי טלביזיה ישנים, מערכת סאונד סבירה (טוב נו...אפשר לנגן וזה בסדר), עם מקרר של בית מלא בבקבוקי גולדסטאר חצי ליטר (10 ש"ח) ושלא גובה כניסה עבור ההופעות. מקום אינטימי, וחתרני באופן הלא מעצבן. אם לכל עיר שמחשיבה את עצמה יש אנדרגראונד, אזי שהצימר הוא האנדרגראונד המקומי. ידידי האירופי מיד זיהה זאת ונתן את הסכמתו בהתלהבות גלויה. הצימר הוא מקום ללא מטרות רווח, הוא חלל שנועד לתת ביטוי לתופעות אמנותיות שלא מדברות עם הממסד ולא עם התכתיבים הכלכליים. חתרני כבר אמרתי? ויש בו את האיזון הבריא של רצינות ושל הומור. שחלילה לא נטבע בים הבוגדני של החשיבות העצמית.

אוגנדה

אוגנדה הוא בר-חנות דיסקים, תקליטים וקומיקס וחלל הופעות והקרנות. חלום. הכל שם מיוחד, ירושלים במיטבה. החל מהמוזיקה ועד החומוס המעולה והערק הלבנוני. אין עוד מקום כזה בארץ, קטן ממדים וצנוע עם סקס-אפיל לא טרחן. זה מסוג המקומות שאליהם אני רוצה להגיע בהיותי בארץ זרה.
www.uganda.co.il

במידה שלי

מלבד העובדה שאני אוהב לנגן במקומות קטנים, גם אוהב לראות הופעות ככה. לרוב, מקומות קטנים הם במידה מסוימת, המידה שלי. כדי לחזק את הנקודה הזאת, אומר שאני שונא ללכת לסופר, אבל אוהב לקנות במכולת ולשוחח עם אלברט-איש-המכולת. סולד מרשתות בתי קפה (ורשתות בכלל) אבל לא פוסח על כוס קפה יומי בבית הקפה השכונתי שלי. מעדיף כוננית משוק הפשפשים על פני דומתה מאיקא. כך גם נמשך יותר אל חנות אופניים שכונתית מאשר לחנויות המתנשאות ברח' החשמונאים.

אופניים כמשל

זה עידן של שפע, של מגה, של גלובל. תכף נקיא את נשמתנו מרוב ייצור המוני של דברים לא נחוצים, מהכניעה לכוחות השוק, מהסגידה למודלים גורפים וחד ממדיים ולצרכנות העיוורת.

אז אל מול ההצפה הבלתי מרוסנת של (למשל) אופניים עתירי רכיבים מיותרים וחסרי כל אמירה אישית זולת הזנת המפלצת שלא יודעת שובע, אל מול הדורסנות ללא היכר נגד כוכב הלכת עליו אנו מגדלים את ילדינו, הכותב שורות אלה ועוד כמה משוגעים שאני מכיר, אותרים בשקיקה אחר שלדות אופניים ישנות, מעירים אותן מתרדמת הזמן כדי להחזירן לחיים ,לייעודן הראשון. ובקול ערב וצינורות פלדה בידינו אומרים "נוע". פעולה ילדותית ורומנטית, חתרנית באופן הלא מעצבן.

zax-drool-davidovsky@zimmer

Tarboutique

תרבוטיק 1

ביום שני קיבלתי הודעה לטלפון מחברי להב - "אתה בא לפטר ברוצמן?" - פטר ברוצמן, הסקסופוניסט הגרמני, בביקורו השלישי בארץ מופיע בלבונטין 7 עם השלישייה שלו. שלוש פעמים כי טוב. סגנונו זועם, לא מרוסן. כוח ועוד כוח. בפעם הקודמת שניגן פה הדביק אותנו לקיר עם צליל אמתני וחטיבת קצב מדויקת ועצבנית, שילוב של דף מטאל ופרי ג'ז. כמובן שהסכמתי מיד ובשעה שמונה כבר הייתי על האופניים עם פניי למועדון. רק עצירה קצרה בקפה נח לתדלוק מהיר של ז'יברובה חפוז והנה אני כבר שם נרגש לקראת החוויה הנקראת פטר ברוצמן.

חוויית פטר ברוצמן

את ברוצמן אפשר לחוות רק בהופעה. לשים דיסק שלו בבית זה כמו להכניס משאית סמי טריילר לתוך הסלון וללחוץ על הגז. אין. אי אפשר להאזין לו בבית. יש לי קומץ של דיסקים שלו אבל פשוט אני לא מסוגל להקשיב להם. ישר עולה בי תחושה של מחנק, כאילו אין מקום בבית בשבילו ובשבילי. אבל בהופעה זה משהו אחר. זאת החוויה.

מהתו הראשון הבן אדם יורה עם הסקסופון בכל כוחו ובלי רחמים. חטיבת הקצב יוצרת מרקם קצבי צפוף ורם. מדי פעם המתופף עוצר למספר מדוד של תיבות והמתח מתעצם, ושוב חוזר כדי להלום בנוכחים במתקפה מחודשת של ביטים המומים ומהירים על העורות, כמו מתאגרף באמוק. ברוצמן פתח את הערב עם סקסופון טנור, אחר כך עבר לאלט, מהיר יותר וצווחני יותר. גם בקלרינט ניגן, אך בעיני זה היה פחות מוצלח. נגן הבס גם הוא שלף סוללה מעניינת של צלילים, אמנם מצומצמת אך אינטליגנטית ועם מעוף. כאשר עיקר עבודת הבס מושתתת על אצבוע מהיר ומיושר (נו, straight forward), יצר הבסיסט תפניות מרתקות. בעזרת ebow (מכשיר זעיר שמרטיט את המיתרים) הדהירה המסחררת השתנתה לדרון שמן, חשמלי ועשיר, משוחרר מרודנות הטון והקצב. על מצע הדרון, שטח הסקסופוניט בן ה68 את טירופו כמו קטר שיצא משליטה ושאינו מוצא את הבלמים. היה בניגוד הזה שבין הצליל הסטטי לבין הקטר של ברוצמן משהו מכשף.

האמנם?

הסאונד בהופעה היה "נכון", מהוקצע אבל לא מספיק חזק. היה צריך להרים טיפה את המאסטר לדעתי. הייתה לי תחושה של "בון טון", של אירוע "תרבוטיק" tarboutique. אם לעשות הקבלה לעולם הפסיכואנליזה, הייתי אומר שלא הייתה "העברה". נו טוב. היה שווה בכל אופן.

אפילוג

בתום הקונצרט, שמחים וקצת שתויים יצאנו אל האוויר הצח. דיברנו קצת על המוזיקה, אמרנו שלום למכרים ובעודי מהרהר על ההופעה, מעבר לכתף של מישהו שאתו שוחחתי, משך את עיני זוג אופניים אדומים, ישנים, כמו שאני אוהב וראה זה פלא, תוך דקה כבר הייתי מעורב בשיחה קולחת סביב אופניים. לפני שנפרדנו, חברי להב נתן לי מבט מלא חמלה ופנה לדרכו. אני נשארתי שם לעוד קצת עם חובבי צינורות הפלדה.

Full Blast Trio

Peter Brotzmann - saxes

Marino Pliakas - electric bass

Michael Wertmuller - drums

תרבוטיק 2

למחרת קיבלתי הזמנה מחברי יובל לבוא למשכן אמנויות הבמה להופעה של ג'יימס קארטר. הלכתי, למה לא? קארטר הוא נגן סקסופון מצוין, סוג של עילוי בעולם הג'ז, אבל מעל הכל רציתי לפגוש את יובל אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו. הקונצרט התקיים במסגרת פסטיבל הג'ז השנתי בת"א. אותו אירוע שעד אשתקד התרחש בסינמטק. רק מילה בנושא המיקום: בסינמטק היה חיכוך, היה צפוף והיה אינטימי יותר. מקום מפגש חברתי אמיתי. במשכן האווירה שונה, קרה ומרוחקת עם הרבה מאד דודות ולא מעט "בון טון". תרבוטיק תוצרת סין מתחשק לי להגיד.

פאנקי-סקסי-גרובי

חמישיית ג'יימס קארטר עושה עבודה יפה. לבושים בחליפות איטלקיות עם פסים, נראים הנגנים כמו גנגסטרים שבעים מעצמם. שבעים למדי. אפילו המתופף לא הזיע (להבדיל מהמתופף של ברוצמן שנראה כאילו נפל לבריכה עם הבגדים). ויש שם הכל: יש גרוב, מיומנות ו"מגניבות", אוי כמה "מגניבות". אין ספק, קארטר שולט בסקסופונים בצורה מרשימה. הוא יודע לצקת לתוך הגרוב הפאנקי- סקסי-ג'ז תובנות של סאונד פחות קונבנציונליות במסגרת הסגנונית הזאת. התייחסות מיוחדת צריך לקבל הפסנתרן, שכמו קארטר, שפע ברעיונות קצביים והרמוניים כאחד. מה לא היה? - שיניים. מוזיקה בלי שיניים.

אין לי הרבה מה להוסיף על המוזיקה. בלדות יפות, סויינג עדכני (עד כמה שסווינג יכול להיות עדכני, כמובן), סולואים בנויים היטב והרבה אווירה מדומה של ג'ז: הנגנים צוחקים עם בדיחותיהם הפרטיות והדודות הנרגשות מוחאות כפיים אחרי כל סולו, כי ככה עושים בהופעות ג'ז.

אחרי הקטע השלישי יצאנו החוצה. גם כשישבנו בשורה החמישית בכיסאות המרופדים של המשכן, הרגשנו שהאדונים המוכשרים האלה, נמצאים רחוקים מאתנו אלפי קילומטרים. תצוגה תכליתית של יכולות מוזיקליות שלא מבקשת כלום חוץ ממחיאות כפיים והמחאות בידיים. זה כל כך נוח שזה לא נוח. הנה, אני מפסיק לפני שאפרוץ במשפטים שאצטער עליהם אחר כך.

ריפוי בדיווש

עזבנו את המשכן, שוחחנו קצת, עליתי על האופניים ויצאתי לסיבוב לילי בפלורנטין, סתם ככה, כי הייתי מעוצבן מההופעה. בחצות בערך פגשתי את ארנון וחבורה של רוכבי פיקסי (וסינגל ספיד אחד), אנשים מצחיקים ונחמדים מאד. ישבנו על המדרכה בלבונטין 11, שותים בירות ליד ערימה סוראליסטית של אופניים. השמחה קיננה בלבי עכשיו. זאת הייתה בשבילי תגלית מרנינה, משהו שלא הכרתי: אופניים ובירות בחברותה.

ג'יימס קרטר – סקסופונים, בס - קלרינט וחליל

דווין אדמס – חצוצרה

ג'ראלד גיבס – פסנתרר

אלף ארמסטרונג – קונטרבס

לנארד קינג – תופים

יום ד - The "D" Day

Raleigh Grand Prix '77

יום ד
למחרת יום הבוחר, יצאתי לכיוון רח' לוינסקי. המטרה ידועה, לאסוף את אופני- הפרויקט שלי מהחנות של דוד (אופני עוז) שם בוצעה ההרכבה הסופית. כשהגעתי לחנות דוד קיבל אותי בחיוך רחב (גם חנה, אשתו חייכה אלי) - "זהו, כמעט סיימתי" - אמר. למזלי נשארה עוד עבודה, הזדמנות לצלם כמה תמונות, לתעד את השלב הסופי של הפרויקט. אסכם זאת ככה: קיבלתי יחס יוצא מן הכלל, המחירים היו הגיוניים ויצאתי עם תחושה שאני אחזור אליו לכל פרויקט עתידי (כלומר, יום א בשבוע הקרוב). ככה, בלי התנשאות , עם סבלנות ונכונות לעזור.

דוד - "אופני עוז"- לוינסקי 68- ת"א

מבחן הרכיבה וקצת מפרט טכני
האופניים נבנו להילוך אחד ויחיד (סינגל ספיד) לרכיבה בעיר, כשזריזות וסטייל הן מילות המפתח. הילוך יחיד משמע, מינימום תחזוקה. הלבשתי לאופניים צמיגים 23 מ'מ ואם חששתי שמא מהמורות הכביש יעברו ישר לעצמותיי, שמחתי לגלות עד כמה שלדת הפלדה הישנה והטובה סופגת את החבטות מהשטח ומרככת את הרכיבה.
חיוך דבילי הצטייר על פניי במעלה רח' צ'לנוב. בלי מאמץ אני מדווש על האופניים שלי, שקטים וצנועים כמו נזיר בודהיסטי אך עם האלגנטיות והמהירות של סוס ערבי. כידון ה"מוסטאש" מאפשר מיקום טבעי של הידיים ומפחית את הלחץ על פרקי היד והכתפיים. יחס התמסורת הוא 2.6 - 42 בפלאטה הקדמית ל16 בגלגל השיניים האחורי (69 gear inches). הגלגלים הורכבו על ידי דוד עם חישוקים פשוטים של Alexrims קשורים לנאבות משומשות שלFormula בקדמי ו Shimano באחורי. הצמיגים הם זמניים עד שאקבל בחודש הבא זוג Vittoria Rubino Proבצבע לבן (קצת בלינג בלינג לא יזיק).
נעים לדהור מהר ברחובות עירנו, אולם עם חיות הכביש המקומיות רצוי וכדאי להצטייד בזוג בלמים אמינים. פה יש מקום לשיפור. הבלימה בRaleigh איטית. דוד אומר שזה עניין של זמן, שצריך להתרגל לזמן התגובה של הבלמים, כלומר, מהרגע שאני לוחץ בידיות ועד שהאופניים נעצרים לגמרי. אני ממש לא סגור לגבי סוגייה זאת. בלמים איטיים ונהגים ישראלים זה מתכון מסוכן.
בסך הכל האופניים נוסעים כמו חלום. בזמן הרכיבה אני נזכר פתאום איך כל זה התחיל כהרמת צינורות חלודים והפליאה שוטפת אותי בשמש החמימה של החורף התל-אביבי.

מבסוט :)

מפגש לא אקראי עם השטן

ציפייה
הבוקר התכוננתי. סידרתי את השער (נו טוב, גילחתי), החלפתי סוללות במצלמה, עטפתי את החלקים בזהירות אחרי שבדקתי שלא שוכח כלום, לקחתי את הכלבה ויצאתי בצפייה אל הרחוב. אל הבנק קודם. ציפייה היא המילה שמגדירה את הבוקר. ציפיית הבחירות, מחר, היא כמו גרגר חול לעומת הציפייה של הבוקר. אני אביא היום את השלדה ואת החלקים לדוד מאופני עוז, להרכבה הסופית, עם הגירוז והכל. יום גדול. דמיינתי את עצמי רכוב כל הדרך אל הקלפי על האופנים החדשים שלי. סוסי השחור.

המפגש
אחרי הקפה ובדרכי ללוינסקי, חמוש עם שלדה על הכתף וזוג צמיגים ביד, עברתי קרוב למשרדו של ידידי יאנק. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני בדרך לדוד ומשום מה, לא הופתעתי כשאמר לי שגם הוא צריך להגיע לשם ושכבר יוצא.
כעבור כרבע שעה לאחר שהגעתי לחנות אופניים, יאנק הגיע. עד אז הספיק להסביר לי דוד, שרק עוד יומיים יוכל לעבוד על האופניים שלי. ביקשתי, ניסיתי, התאכזבתי ועברתי הלאה. היה משהו במבט של יאנק שהסית את ההתעסקות באכזבה למקום אחר. משהו בחיוך השטני שלו ובמבט. דיברנו וצחקנו בקול, הייתה שם אחווה ואינטימיות . שנינו ידענו שאנו, שני גברים מבוגרים, בעלי משפחות, מקצוע וקרחת, נפגשים במרחב החטא. אוחזים שלדות ישנות ומדברים על חלקים. מדי פעם שותקים ומחייכם, כמו מתבוננים מהצד, עדים למתרחש.

סיימנו את ענייננו ועזבנו את החנות ואת רח' לוינסקי בחזרה לעבודה. השארתי אני את שלי והוא לקח את שלו, שלדה של Falcon, אופני כביש אנגליים מסוף שנות השבעים, תחילת השמונים. יפים, קלים, צינורות Reynolds ולאגים נאים מאד. די התלהבתי מהשלדה שלו. רציתי בה, אני מתוודה, וזה הצית אצלי את השאלה "למה אני צריך עוד זוג?" רק לפני רגע השארתי את אופני הפרויקט שלי שעוד לא יצאו מהתנור, לא רכבתי עליהם אפילו פעם אחת, ואני חושק בעוד שלדה?" - שיתפתי את יאנק במחשבותיי והנה שוב החיוך הזה. "אתה נדבקת" הוא אמר. לא הודיתי. סגור ובטוח בעמדתי טענתי שלא צריך יותר משני זוגות אופניים וכי "אופניים צריך לרכב, וזה לא העניין פה לאסוף ולשמור במחסן וכו' לילדים כשיגדלו או כדי להציל עוד סוג אופניים מההתכה הבלטי נמנעת. והוא חצי מסכים, ששווה לחצי לא מסכים. שותקים קצת, חושבים, יש משהו שעוד לא נאמר. ככה הרגשתי . התחפרתי בעמדתי המאוזנת והאיתנה. נפרדנו בשלום נרגש ואינטימי בשד' רוטשילד. אני לעיסוקי והוא לעיסוקיו.

Yanek's Falcon before stripping

בוחנים אותנו כל הזמן
המפגש עם יאנק ליווה אותי בהמשך היום. הרהרתי על מה שדיברנו והרגשתי שבטיעוני אודות טיב העיסוק בנושא האופניים, אני למעשה מדחיק את האמת. שהיא הפוכה, כמובן. כי אני כן רוצה לעשות את הפרויקט הבא. אני משתוקק לפרויקט הבא. עכשיו אמרתי את זה, יופי, אבל היום אחר הצהריים עודני מהרהר ולא מודה באמת המביכה, ותוך כדי נסיעה על אופניים, אני רואה בזווית זוג אופני כביש (אדומים!), בלי מושב אך עם מוט כיסא, כמו גדם שמצביע למרומים. מראה משונה. לא נהוג לפרק את הכיסא בלי המוט. סובבתי את הראש וחזרתי על עקבותיי, רציתי לבדוק מקרוב מה פשר החיזיון. והנה, אופני פיז'ו אדומים, נטושים, מופקרים, סתם נשענו על עמוד חשמל בין שקים של פסולת בניין. ניסיתי להזיז אותם אבל השרשרת החלודה יחד עם המעביר "הסתלסלו" בגלגל האחורי, שגם הוא היה חלוד ופיסת גומי יבשה וחסרת צורה שלימים שימשה כצמיג, עוד הייתה דבוקה אליו. השלדה, להבדיל מכל השאר, נראתה במצב טוב. שלדה יפה, בא לי להגיד "עדינה". אופניים צרפתיים אחרי הכל.

לקחת? ברור לקחת. ומה עם כל הטיעונים האנליטים כביכול נגד הכמיהה לצבירת אופניים? . מוט הכיסא של הצרפתייה האדמונית אמר את תשובתו כשרמז עם הגדם סימן מגונה.

שמח לקחתי את הפיז'ו ביד שמאל ואת הכחולים שלי ביד ימין. יכולתי לשיר איזה שאנסון בדרך,כן. אבל לא שרתי. דווקא שם, השדרה בעלייה חדה והיה אביך וחם כל כך, לכל השדים. ככה זה כשהשטן בסביבה.

Peugeot P8 - Carbolite 103 - '80s

על צינורות וקבצים

הרהרתי, למה לכל הרוחות כך נשאבתי לפרויקט הזה של שיפוץ\ מיחזור אופניים. למה אני לא מצליח כבר חודש לעסוק בעיסוקים ה"רגילים" שלי?

פרויקט עגול
קודם כל חייב לומר שיש בפרויקט כזה משהו מושלם מבחינת התזמון והעלויות- תמורות הנפשיות. זהו פרויקט של חודש-חודשיים. כזה שמתחיל בפייד-אין קצר והסוף שלו, מאד גשמי, ברור וקל יחסית למימוש. פרויקט עגול עם תוצאה מגניבה: זוג אופניים.

מה קסמו של זוג אופניים
כל מה שאומר פה עכשיו הוא בגדר הקלישאות הידועות מראש אצל כל חובב התחום, כמובן. אך עם זאת, קלישאות עוטפות בתוכן גרעין של אמת. מלבד זאת, מה? למה להצטדק עכשיו?
אני אוהב אופניים, לא יודע מתי זה התחיל. לא תמיד רכבתי, אבל משהו בכלי עצמו תמיד משך אותי. הרמוניית הצורה מזכירה ארכטיפים נסתרים של התרבות האנושית כולה. עוד יתגלו באיזו מערה, ציורים פרה-היסטוריים עם מוטיבים שמזכירים אופניים. כן, בטח. כל זה בלי שעוד אמרתי מילה אחת על חוויית הרכיבה. לא על זה אני רוצה לכתוב פה.
זוג אופניים גורמים לי לסובב את הראש כאילו הייתי מתבונן באישה החולפת על פניי. ככה. זוג אופניים יפים הם סקסיים, יש בהם הרמוניה ותנועה. יש אלגנטיות או חספוס. יש להם אישיות ששופעת החוצה ומי שרגיש ליופי הזה מגיב, מסובב את הראש.
בחורות על אופניים? נו טוב, זה באמת משהו שדורש התייחסות נפרדת. ונושא הattitude.

צינורות vs קבצים
לפרנסתי, אני בונה אתרי אינטרנט. חוץ מזה אני מוזיקאי, די פעיל הייתי אומר. מרכז העבודה האמנותית שלי מבוסס על יצירות אלקטרוניות, על ידי פיתוח מערכות אלקטרוניות custom made. במקור כלי הנגינה שלי הוא סקסופון. זה הכלי הראשון שלי. עוד צינור. לא מזמן חוויתי סוג של משבר עם האלקטרוניקה, בעיקר, התעייפתי ממערכות מבוססות מחשב. רציתי משהו "גשמי" יותר, רציתי "חומר". המשבר הזה הוביל אותי לפיתוח מערכת חדשה נטולת מחשב, בה הסקסופון תופס מקום מרכזי כמחולל צליל. עדיין, נאמן לעקרונותיי האמנותיים, אני עוסק בחומרים "נדיפים" הם ישנם בעת הביצוע ומתנדפים ונעלמים כשהביצוע מסתיים. ככה אני מבין את זה וככה אני אוהב את זה.
המעבר מעולם הקבצים לעולם ה"חומר" ריתק אותי. פתח בפניי אפשרויות מעניינות אין ספור. ומכאן הקרין ישירות לנושא האופניים. יש לי זוג נחמד, מהיר,מפנק וסיני על כל מכלוליו העכשוויים. אבל לא מסופק עם זה, רציתי משהו אישי יותר. אופניים שיהיו הביטוי האישי שלי.
לפרק, למיין, לנקות, לחפש חלקים, להחליט על תצורתם של האופניים. לגעת בפלדה ולקבל בסוף כלי קסום. אובייקט. ולרכב עליו בסוף התהליך. עשייה עם attitude. עם אמירה.
לכן כבר יותר מחודש אני לא מנגן, שלא לדבר על לבנות אתרי אינטרנט.
תכף הפרויקט הזה יגמר. וטוב שכך, על כל מה שמשתמע מכך.
יש לי זוג "סנטוריון" במרפסת. שום דבר מיוחד. אני חושב אולי על הפרויקט הבא.

אופניים פרויקט - סינגל ספיד לעצמי

Raleigh Grand Prix '77 and misc parts

מה רציתי? אופניים שלי, עם ביטוי אישי ועם סיפור אישי. ידידי יאנק (bicyclog) הדליק אותי עם הפרויקט שלו וחשבתי שגם אני רוצה כזה. הוא עזר לי להשיג שלדה נחמדה (קצת גדולה, למען האמת), ראלי גראן פרי, שנת 77 שקיבלתי מעמיר אליצור, לא פחות. המפגש עם עמיר היה נעים. סיכמנו שהוא יתן את השלדה תמורת ארוחת בוקר בבית הקפה האהוב עלי, קפה נח, בת"א. השלדה הייתה במצב טוב, רק הצבע היה דהוי, ובכל מקרה חשבתי שאני אצבע מחדש, כך שלא בדיוק הטריד אותי עניין הקוסמטי. בסבלנות של פיל ובחשיבה "חסכונית" התחלתי את הפרויקט. לא חשבתי שזה נכון לשפוך כסף על פרויקט כזה, מאחר ואני בונה "אופני שירות" אך עם חשיבה אסטתית מאד ממוקדת. חייבים להיות יפים כמו שאני מבין "יפים", סינגל-ספיד כמובן (אולי פיקסי?). כל פעם שאני אומר "פיקסי" ברך ימין שולחת את איתותיה... אה, ואני אוהב מראה קלאסי, צנוע אך אצילי. החלטתי שאני אחפש חלקים יפים ומשומשים. אצל דויד בלוינסקי (אופני עוז) מצאתי כמה חלקים חביבים ולא יקרים. פדלים של mks ומוט כידון של 3ttt. אחרי חיפוש ארוך אחר כידון swept back מתאים, הגעתי (די במקרה) למחסן של סלאלום. אורי, המכנופן החביב של החנות הראה לי כידון מוסטאש, עזוב וגלמוד בתוך ארגז קרטון עם לא מעט פגרים. ראיתי אותו וידעתי שהוא יהיה שלי. כידון כזה הוא מסוג הדברים שעושים לך את האופניים. חן ויופי צרוף. תמורת חמישים ש"ח, חיוך וברכת דרך צלחה, חזרתי הביתה עם השלל הנכסף.

כידון מוסטאש, פדלים ומוט כידון איטלקי

השלב הבא היה לקחת את השלדה לניקוי חול וצביעה. מלאכת הנקוי נעשתה על ידי אדם (0505937413 - מנחם בגין 64 - ת"א). זה המקום להגיד שהבחור מקצוען ונחמד. אני ממליץ עליו בחום. לקח על ניקוי שלדה ומזלג 60 ש"ח.

ניקוי חול - אדם בפעולה

Raleigh Grand Prix '77 - bare metal

אחרי הפסקת חומוס-פול אצל אבו אדהם, המשכנו, הבן שלי יובל ואני, לתחנה הבאה. רח' שמעון הצדיק 3 ביפו, מצבעת חיים לוי בע"מ. מבחר הצבעים פה טיפה בעייתי. שחור ולבן על גווניו הם האופציות המידיות. צבעוני דורש יותר זמן המתנה. בכל מקרה רציתי לצבוע בשחור. תוך יומיים השלדה היתה צבועה ועל העבודה שילמתי 70 ש"ח. אני מעביר את המלצתו של איל צ'רניכובסקי: "דברו עם לאה", זה מניב תוצאות :)
עכשיו יש לי שלדה שחורה בוהקת בדיוק כמו שדמינתי.

אחרי צביעה

הקראנק של הראלי מגיע מחובר בחתיכה אחת עם הפלטה 52 שיניים.
אצל ידידי דורון המסגר, חתכתי את הפלטה החיצונית (52 שיניים) כך שנשארתי עם הקראנק מחובר לפלטה של 42 שיניים. נועז אבל אפקטיבי ובמידה מסוימת, גם אלגנטי.

קראנק שעבר ניסור

ידיות עור home made

ההמשך יבוא

Raleigh Grand Prix - '77