מפגש לא אקראי עם השטן

ציפייה
הבוקר התכוננתי. סידרתי את השער (נו טוב, גילחתי), החלפתי סוללות במצלמה, עטפתי את החלקים בזהירות אחרי שבדקתי שלא שוכח כלום, לקחתי את הכלבה ויצאתי בצפייה אל הרחוב. אל הבנק קודם. ציפייה היא המילה שמגדירה את הבוקר. ציפיית הבחירות, מחר, היא כמו גרגר חול לעומת הציפייה של הבוקר. אני אביא היום את השלדה ואת החלקים לדוד מאופני עוז, להרכבה הסופית, עם הגירוז והכל. יום גדול. דמיינתי את עצמי רכוב כל הדרך אל הקלפי על האופנים החדשים שלי. סוסי השחור.

המפגש
אחרי הקפה ובדרכי ללוינסקי, חמוש עם שלדה על הכתף וזוג צמיגים ביד, עברתי קרוב למשרדו של ידידי יאנק. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני בדרך לדוד ומשום מה, לא הופתעתי כשאמר לי שגם הוא צריך להגיע לשם ושכבר יוצא.
כעבור כרבע שעה לאחר שהגעתי לחנות אופניים, יאנק הגיע. עד אז הספיק להסביר לי דוד, שרק עוד יומיים יוכל לעבוד על האופניים שלי. ביקשתי, ניסיתי, התאכזבתי ועברתי הלאה. היה משהו במבט של יאנק שהסית את ההתעסקות באכזבה למקום אחר. משהו בחיוך השטני שלו ובמבט. דיברנו וצחקנו בקול, הייתה שם אחווה ואינטימיות . שנינו ידענו שאנו, שני גברים מבוגרים, בעלי משפחות, מקצוע וקרחת, נפגשים במרחב החטא. אוחזים שלדות ישנות ומדברים על חלקים. מדי פעם שותקים ומחייכם, כמו מתבוננים מהצד, עדים למתרחש.

סיימנו את ענייננו ועזבנו את החנות ואת רח' לוינסקי בחזרה לעבודה. השארתי אני את שלי והוא לקח את שלו, שלדה של Falcon, אופני כביש אנגליים מסוף שנות השבעים, תחילת השמונים. יפים, קלים, צינורות Reynolds ולאגים נאים מאד. די התלהבתי מהשלדה שלו. רציתי בה, אני מתוודה, וזה הצית אצלי את השאלה "למה אני צריך עוד זוג?" רק לפני רגע השארתי את אופני הפרויקט שלי שעוד לא יצאו מהתנור, לא רכבתי עליהם אפילו פעם אחת, ואני חושק בעוד שלדה?" - שיתפתי את יאנק במחשבותיי והנה שוב החיוך הזה. "אתה נדבקת" הוא אמר. לא הודיתי. סגור ובטוח בעמדתי טענתי שלא צריך יותר משני זוגות אופניים וכי "אופניים צריך לרכב, וזה לא העניין פה לאסוף ולשמור במחסן וכו' לילדים כשיגדלו או כדי להציל עוד סוג אופניים מההתכה הבלטי נמנעת. והוא חצי מסכים, ששווה לחצי לא מסכים. שותקים קצת, חושבים, יש משהו שעוד לא נאמר. ככה הרגשתי . התחפרתי בעמדתי המאוזנת והאיתנה. נפרדנו בשלום נרגש ואינטימי בשד' רוטשילד. אני לעיסוקי והוא לעיסוקיו.

Yanek's Falcon before stripping

בוחנים אותנו כל הזמן
המפגש עם יאנק ליווה אותי בהמשך היום. הרהרתי על מה שדיברנו והרגשתי שבטיעוני אודות טיב העיסוק בנושא האופניים, אני למעשה מדחיק את האמת. שהיא הפוכה, כמובן. כי אני כן רוצה לעשות את הפרויקט הבא. אני משתוקק לפרויקט הבא. עכשיו אמרתי את זה, יופי, אבל היום אחר הצהריים עודני מהרהר ולא מודה באמת המביכה, ותוך כדי נסיעה על אופניים, אני רואה בזווית זוג אופני כביש (אדומים!), בלי מושב אך עם מוט כיסא, כמו גדם שמצביע למרומים. מראה משונה. לא נהוג לפרק את הכיסא בלי המוט. סובבתי את הראש וחזרתי על עקבותיי, רציתי לבדוק מקרוב מה פשר החיזיון. והנה, אופני פיז'ו אדומים, נטושים, מופקרים, סתם נשענו על עמוד חשמל בין שקים של פסולת בניין. ניסיתי להזיז אותם אבל השרשרת החלודה יחד עם המעביר "הסתלסלו" בגלגל האחורי, שגם הוא היה חלוד ופיסת גומי יבשה וחסרת צורה שלימים שימשה כצמיג, עוד הייתה דבוקה אליו. השלדה, להבדיל מכל השאר, נראתה במצב טוב. שלדה יפה, בא לי להגיד "עדינה". אופניים צרפתיים אחרי הכל.

לקחת? ברור לקחת. ומה עם כל הטיעונים האנליטים כביכול נגד הכמיהה לצבירת אופניים? . מוט הכיסא של הצרפתייה האדמונית אמר את תשובתו כשרמז עם הגדם סימן מגונה.

שמח לקחתי את הפיז'ו ביד שמאל ואת הכחולים שלי ביד ימין. יכולתי לשיר איזה שאנסון בדרך,כן. אבל לא שרתי. דווקא שם, השדרה בעלייה חדה והיה אביך וחם כל כך, לכל השדים. ככה זה כשהשטן בסביבה.

Peugeot P8 - Carbolite 103 - '80s