ביום שני קיבלתי הודעה לטלפון מחברי להב - "אתה בא לפטר ברוצמן?" - פטר ברוצמן, הסקסופוניסט הגרמני, בביקורו השלישי בארץ מופיע בלבונטין 7 עם השלישייה שלו. שלוש פעמים כי טוב. סגנונו זועם, לא מרוסן. כוח ועוד כוח. בפעם הקודמת שניגן פה הדביק אותנו לקיר עם צליל אמתני וחטיבת קצב מדויקת ועצבנית, שילוב של דף מטאל ופרי ג'ז. כמובן שהסכמתי מיד ובשעה שמונה כבר הייתי על האופניים עם פניי למועדון. רק עצירה קצרה בקפה נח לתדלוק מהיר של ז'יברובה חפוז והנה אני כבר שם נרגש לקראת החוויה הנקראת פטר ברוצמן.
חוויית פטר ברוצמן
את ברוצמן אפשר לחוות רק בהופעה. לשים דיסק שלו בבית זה כמו להכניס משאית סמי טריילר לתוך הסלון וללחוץ על הגז. אין. אי אפשר להאזין לו בבית. יש לי קומץ של דיסקים שלו אבל פשוט אני לא מסוגל להקשיב להם. ישר עולה בי תחושה של מחנק, כאילו אין מקום בבית בשבילו ובשבילי. אבל בהופעה זה משהו אחר. זאת החוויה.
מהתו הראשון הבן אדם יורה עם הסקסופון בכל כוחו ובלי רחמים. חטיבת הקצב יוצרת מרקם קצבי צפוף ורם. מדי פעם המתופף עוצר למספר מדוד של תיבות והמתח מתעצם, ושוב חוזר כדי להלום בנוכחים במתקפה מחודשת של ביטים המומים ומהירים על העורות, כמו מתאגרף באמוק. ברוצמן פתח את הערב עם סקסופון טנור, אחר כך עבר לאלט, מהיר יותר וצווחני יותר. גם בקלרינט ניגן, אך בעיני זה היה פחות מוצלח. נגן הבס גם הוא שלף סוללה מעניינת של צלילים, אמנם מצומצמת אך אינטליגנטית ועם מעוף. כאשר עיקר עבודת הבס מושתתת על אצבוע מהיר ומיושר (נו, straight forward), יצר הבסיסט תפניות מרתקות. בעזרת ebow (מכשיר זעיר שמרטיט את המיתרים) הדהירה המסחררת השתנתה לדרון שמן, חשמלי ועשיר, משוחרר מרודנות הטון והקצב. על מצע הדרון, שטח הסקסופוניט בן ה68 את טירופו כמו קטר שיצא משליטה ושאינו מוצא את הבלמים. היה בניגוד הזה שבין הצליל הסטטי לבין הקטר של ברוצמן משהו מכשף.
האמנם?
הסאונד בהופעה היה "נכון", מהוקצע אבל לא מספיק חזק. היה צריך להרים טיפה את המאסטר לדעתי. הייתה לי תחושה של "בון טון", של אירוע "תרבוטיק" tarboutique. אם לעשות הקבלה לעולם הפסיכואנליזה, הייתי אומר שלא הייתה "העברה". נו טוב. היה שווה בכל אופן.
אפילוג
בתום הקונצרט, שמחים וקצת שתויים יצאנו אל האוויר הצח. דיברנו קצת על המוזיקה, אמרנו שלום למכרים ובעודי מהרהר על ההופעה, מעבר לכתף של מישהו שאתו שוחחתי, משך את עיני זוג אופניים אדומים, ישנים, כמו שאני אוהב וראה זה פלא, תוך דקה כבר הייתי מעורב בשיחה קולחת סביב אופניים. לפני שנפרדנו, חברי להב נתן לי מבט מלא חמלה ופנה לדרכו. אני נשארתי שם לעוד קצת עם חובבי צינורות הפלדה.
Full Blast Trio
Peter Brotzmann - saxes
Marino Pliakas - electric bass
Michael Wertmuller - drums
תרבוטיק 2
למחרת קיבלתי הזמנה מחברי יובל לבוא למשכן אמנויות הבמה להופעה של ג'יימס קארטר. הלכתי, למה לא? קארטר הוא נגן סקסופון מצוין, סוג של עילוי בעולם הג'ז, אבל מעל הכל רציתי לפגוש את יובל אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו. הקונצרט התקיים במסגרת פסטיבל הג'ז השנתי בת"א. אותו אירוע שעד אשתקד התרחש בסינמטק. רק מילה בנושא המיקום: בסינמטק היה חיכוך, היה צפוף והיה אינטימי יותר. מקום מפגש חברתי אמיתי. במשכן האווירה שונה, קרה ומרוחקת עם הרבה מאד דודות ולא מעט "בון טון". תרבוטיק תוצרת סין מתחשק לי להגיד.
פאנקי-סקסי-גרובי
חמישיית ג'יימס קארטר עושה עבודה יפה. לבושים בחליפות איטלקיות עם פסים, נראים הנגנים כמו גנגסטרים שבעים מעצמם. שבעים למדי. אפילו המתופף לא הזיע (להבדיל מהמתופף של ברוצמן שנראה כאילו נפל לבריכה עם הבגדים). ויש שם הכל: יש גרוב, מיומנות ו"מגניבות", אוי כמה "מגניבות". אין ספק, קארטר שולט בסקסופונים בצורה מרשימה. הוא יודע לצקת לתוך הגרוב הפאנקי- סקסי-ג'ז תובנות של סאונד פחות קונבנציונליות במסגרת הסגנונית הזאת. התייחסות מיוחדת צריך לקבל הפסנתרן, שכמו קארטר, שפע ברעיונות קצביים והרמוניים כאחד. מה לא היה? - שיניים. מוזיקה בלי שיניים.
אין לי הרבה מה להוסיף על המוזיקה. בלדות יפות, סויינג עדכני (עד כמה שסווינג יכול להיות עדכני, כמובן), סולואים בנויים היטב והרבה אווירה מדומה של ג'ז: הנגנים צוחקים עם בדיחותיהם הפרטיות והדודות הנרגשות מוחאות כפיים אחרי כל סולו, כי ככה עושים בהופעות ג'ז.
אחרי הקטע השלישי יצאנו החוצה. גם כשישבנו בשורה החמישית בכיסאות המרופדים של המשכן, הרגשנו שהאדונים המוכשרים האלה, נמצאים רחוקים מאתנו אלפי קילומטרים. תצוגה תכליתית של יכולות מוזיקליות שלא מבקשת כלום חוץ ממחיאות כפיים והמחאות בידיים. זה כל כך נוח שזה לא נוח. הנה, אני מפסיק לפני שאפרוץ במשפטים שאצטער עליהם אחר כך.
ריפוי בדיווש
עזבנו את המשכן, שוחחנו קצת, עליתי על האופניים ויצאתי לסיבוב לילי בפלורנטין, סתם ככה, כי הייתי מעוצבן מההופעה. בחצות בערך פגשתי את ארנון וחבורה של רוכבי פיקסי (וסינגל ספיד אחד), אנשים מצחיקים ונחמדים מאד. ישבנו על המדרכה בלבונטין 11, שותים בירות ליד ערימה סוראליסטית של אופניים. השמחה קיננה בלבי עכשיו. זאת הייתה בשבילי תגלית מרנינה, משהו שלא הכרתי: אופניים ובירות בחברותה.
ג'יימס קרטר – סקסופונים, בס - קלרינט וחליל
דווין אדמס – חצוצרה
ג'ראלד גיבס – פסנתרר
אלף ארמסטרונג – קונטרבס
לנארד קינג – תופים
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה