לא קל לחזור. אחרי חופשה בת שבועיים באירופה, החזרה לארץ לא קלה. היינו באיזור אלסז שבצרפת וביער השחור בגרמניה. גם בילינו יומיים בבזל. כמות האפניים היפים שראינו במהלך הטיול לא הותיר בי ספק שאירופה היא גן עדן של אופניים. ישנים, שמורים, גאים עד שזה צרב בעיניים. מודה אני, הקינאה אכלה אותי מדי פעם לנוכח המראות. בלי הדר ובלי שופוני, התגלגלו אופניים בני 30, 40 וגם בני 50 ברחבי הערים האירופיות שביקרנו, בטבעיות ובאצילות שקטה, כי תמיד היו שם ולעולם אף אחד לא ערער על כבודם, על זכותם ועל מקומם בכביש. לעולם לא פסקו להתגלגל גם כשמעצמות אסיה התעוררו ודרסו בצמיג גס את הרחובות הדשנים של היבשת הזאת. אני מנסה לא ליפול בפיתוי של להשוות עם מה שקורה אצלנו, עם יצר החדשנות עם תיאבון של מגרסה, עם הזלזול לישן מעצם היותו ישן. אסתפק בלשים כמה תמונות שצילמתי כי עדיף לחייך במקום להתבאס.
בזל
אני יודע שלא גיליתי שום דבר חדש, שזה משהו ידוע לכל. וסליחה אם זה נשמע קצת פרובינציאלי, אך תרבות רכיבת על אופניים לא השאירה אותי אדיש. שבילי אופניים יעודיים, שילוט ברור, רמזורים לרוכבים, החלוקה השיוויונית של הכביש, בין תחבורה ציבורית, מכוניות פרטיות ואופניים המחישו את הפער העצום בינינו לבינם. יש משהו בסדר המופתי הזה, בשקט שבו הכל מתנהל, גם כשהכביש סואן והשעה היא שעת שיא. אין צופרים, אין ידיים מתנופפות בזעם, ואין חילופי קללות. יש כן, תרבות אדיבה, קיים מושג כזה "לתת זכות קדימה" בלי שצריך לדרוש אותו או לגנוב אותו או לכופף אותו. אידיאלי? מציאותי!
אני יודע שלא גיליתי שום דבר חדש, שזה משהו ידוע לכל. וסליחה אם זה נשמע קצת פרובינציאלי, אך תרבות רכיבת על אופניים לא השאירה אותי אדיש. שבילי אופניים יעודיים, שילוט ברור, רמזורים לרוכבים, החלוקה השיוויונית של הכביש, בין תחבורה ציבורית, מכוניות פרטיות ואופניים המחישו את הפער העצום בינינו לבינם. יש משהו בסדר המופתי הזה, בשקט שבו הכל מתנהל, גם כשהכביש סואן והשעה היא שעת שיא. אין צופרים, אין ידיים מתנופפות בזעם, ואין חילופי קללות. יש כן, תרבות אדיבה, קיים מושג כזה "לתת זכות קדימה" בלי שצריך לדרוש אותו או לגנוב אותו או לכופף אותו. אידיאלי? מציאותי!
תל אביב
לאחר שחזרנו, אשתי הושיטה לי פלאייר שהגיע מיעריית ת"א בו מכריזים על "חודש אופניים". "יפה", חשבתי, "אמריקה!" - שימו לב, אמרתי אמריקה ולא אירופה, כי למה להעלות את רמת הציפיות כל כך גבוה?ייתכן שעיריית ת"א רוצה לעודד את תושביה לרכב על אופניים על ידי שיפור תנאי הרכיבה ברחובות העיר ולהעלות את המודעות אודות היתרונות הרבים שכרוכים בשימוש באופניים בעיר לעומת מכוניות ושאר מזהמים ועל הדרך גם להקל על בעיית החניה ועומס התנועה. דוגמא למאמצים שמושקעים בפרויקט הוא שיתוף הפעולה בין העירייה והמשטרה בניסיון לצמצם את הפגע של גניבת אופניים שפושה על העיר זה זמן רב. אולי גם אנחנו נהפוך לאירופה? נו, טוב...תרשו לי להיות סרקאסטי פה.
לאחר שחזרנו, אשתי הושיטה לי פלאייר שהגיע מיעריית ת"א בו מכריזים על "חודש אופניים". "יפה", חשבתי, "אמריקה!" - שימו לב, אמרתי אמריקה ולא אירופה, כי למה להעלות את רמת הציפיות כל כך גבוה?ייתכן שעיריית ת"א רוצה לעודד את תושביה לרכב על אופניים על ידי שיפור תנאי הרכיבה ברחובות העיר ולהעלות את המודעות אודות היתרונות הרבים שכרוכים בשימוש באופניים בעיר לעומת מכוניות ושאר מזהמים ועל הדרך גם להקל על בעיית החניה ועומס התנועה. דוגמא למאמצים שמושקעים בפרויקט הוא שיתוף הפעולה בין העירייה והמשטרה בניסיון לצמצם את הפגע של גניבת אופניים שפושה על העיר זה זמן רב. אולי גם אנחנו נהפוך לאירופה? נו, טוב...תרשו לי להיות סרקאסטי פה.
רענן הוא שכן שלי. פה עם Bottechia city bike מיבוא אישי שד' רוטשילד כמשל
יגידו לי "הכל טוב ויפה באירופה, עם הסדר והנימוסים, אך ראה אותנו, ספונטניים ובעלי מזג חם, עם כושר האלתור והחוצפה הייחודית כל כך" כל זה נכון, הנה סוד הקסם שלנו. זהו? אפשר להמשיך? שדרות רוטשילד הוא ציר התנועה העיקרי שלי. אומר את זה במבוכה מסויימת, אך מה לעשות? זה איזור המחייה שלי מזה יותר מעשור. שני שבילים מסומנים בבירור על השדרה, אחד להולכי רגל ואחד לרוכבי אופניים. הידעתם?
בחלוקת השדרה לשבילים יעודיים יש היגיון בריא. רוכבי האופניים ינועו בזריזות ובבטחה, בזמן שבשביל השני עוללים, כלבים, קשישים והולכי רגל על גווניהם לא יצטרכו לדאוג שמא ייפגעו מרוכב אופניים או קורקינט, שלא נדע מצרות. האם מישהו מתייחס לחלוקה הזאת? בקושי. האם יש לעירייה מה לעשות בנדון? חוץ מלהציב שילוט או לפתוח במסע הסברה, אין הרבה מה לעשות. כי זה מרגיש כאילו זה טמון בדי-אן-איי שלנו, בספונטאניות הלבנתינית החיננית שמושכת כתף, מכיוון שלאף אחד לא באמת איכפת ובשביל האופניים הולכות אמהות בשתיים עם עגלות תינוק שתיים בדרכן לכוס קפה וחוסמות את כל רוחב המסלול עם תנועותייהן העייפות. ובעלי כלבים מטיילים עם כלביהם כשרצועת הכלב מתוחה לכחמישה מטרים אורך ונפרסת על השביל כמו מלכודת מוות ממלחמת וויטנאם. וכמה תאונות או כמעט תאונות יכולנו למנוע עם פחות שימת קצוץ ויותר שימת לב ושכל ישר. כי ככה זה פה. ת"א זה לא בזל ושום תכנית עירונית לא תצליח לשנות את זה.
יגידו לי "הכל טוב ויפה באירופה, עם הסדר והנימוסים, אך ראה אותנו, ספונטניים ובעלי מזג חם, עם כושר האלתור והחוצפה הייחודית כל כך" כל זה נכון, הנה סוד הקסם שלנו. זהו? אפשר להמשיך? שדרות רוטשילד הוא ציר התנועה העיקרי שלי. אומר את זה במבוכה מסויימת, אך מה לעשות? זה איזור המחייה שלי מזה יותר מעשור. שני שבילים מסומנים בבירור על השדרה, אחד להולכי רגל ואחד לרוכבי אופניים. הידעתם?
בחלוקת השדרה לשבילים יעודיים יש היגיון בריא. רוכבי האופניים ינועו בזריזות ובבטחה, בזמן שבשביל השני עוללים, כלבים, קשישים והולכי רגל על גווניהם לא יצטרכו לדאוג שמא ייפגעו מרוכב אופניים או קורקינט, שלא נדע מצרות. האם מישהו מתייחס לחלוקה הזאת? בקושי. האם יש לעירייה מה לעשות בנדון? חוץ מלהציב שילוט או לפתוח במסע הסברה, אין הרבה מה לעשות. כי זה מרגיש כאילו זה טמון בדי-אן-איי שלנו, בספונטאניות הלבנתינית החיננית שמושכת כתף, מכיוון שלאף אחד לא באמת איכפת ובשביל האופניים הולכות אמהות בשתיים עם עגלות תינוק שתיים בדרכן לכוס קפה וחוסמות את כל רוחב המסלול עם תנועותייהן העייפות. ובעלי כלבים מטיילים עם כלביהם כשרצועת הכלב מתוחה לכחמישה מטרים אורך ונפרסת על השביל כמו מלכודת מוות ממלחמת וויטנאם. וכמה תאונות או כמעט תאונות יכולנו למנוע עם פחות שימת קצוץ ויותר שימת לב ושכל ישר. כי ככה זה פה. ת"א זה לא בזל ושום תכנית עירונית לא תצליח לשנות את זה.
רשומות
אחלה פוסט, תמונות שוברות לב.
השבמחקלגבי העירייה-הדרך היחידה באמת לעודד תרבות אופניים חייבת לבוא על חשבון הרכב הפרטי, סלילת שבילי אופניים א מ י ת י י ם ועידוד התחבורה הציבורית.
מי שמשקיע מיליונים בעידוד הרכב הפרטי (ע"י בניית חניוני ענק וקידום תכניות מפלצתיות להכנסת אוטוסטרדות ללב העיר) שלא יתהדר בשפיצים לא לו !
גיגי