יום רביעי, 25 במרץ 2009

המידה הטובה



מבוא קצר עם התנצלות
מזמן לא כתבתי. מזמן כמו זבוב טורדני מסתובב לי בראש רעיון לפוסט. למעשה כמה רעיונות שהקשר ביניהם ברור לי אך המילים מתעכבות להמחיש קשר זה. אנסה עכשיו.

ביקר אצלי לאחרונה אורח מברלין, מלחין ואמן סאונד. לקראת ביקורו ארגנתי שתי הופעות, אחת בתל-אביב והשנייה בירושלים. בהופעות בוצעו יצירות שלו וגם אני הופעתי באותם שני האירועים עם אמנים חברים. לא התלבטתי הרבה. ידעתי באילו מקומות אני לוקח את האורח שלי להציג את עבודותיו. בתל-אביב ניגנו בצימר,(הגדוד העברי 5) ובירושלים באוגנדה (אריסטובולוס 4).

הצימר
באופן טבעי, ובגלל הקרבה הגיאוגרפית, לקחתי אותו לגיחת הכרות עם הצימר, במרחק 5 דקות באופניים מהבית שלי. לא שחששתי שמא לא יאהב את המקום (אחרי הכל הוא אמן נחשב שיצירותיו מבוצעות במקומות מאד מכובדים), אבל כשחייך בשביעות רצון מהתרשמותו מהמקום, איכשהו הוקל לי. באמת, בחור כלבבי. הצימר הוא יוזמה של שלושה אמנים, לעשות מקום במידה הנכונה. מה? ובכן, הצימר הוא חלל מזערי, חנות בדרום העיר, עם ספות וכיסאות מאולתרים, מקלטי טלביזיה ישנים, מערכת סאונד סבירה (טוב נו...אפשר לנגן וזה בסדר), עם מקרר של בית מלא בבקבוקי גולדסטאר חצי ליטר (10 ש"ח) ושלא גובה כניסה עבור ההופעות. מקום אינטימי, וחתרני באופן הלא מעצבן. אם לכל עיר שמחשיבה את עצמה יש אנדרגראונד, אזי שהצימר הוא האנדרגראונד המקומי. ידידי האירופי מיד זיהה זאת ונתן את הסכמתו בהתלהבות גלויה. הצימר הוא מקום ללא מטרות רווח, הוא חלל שנועד לתת ביטוי לתופעות אמנותיות שלא מדברות עם הממסד ולא עם התכתיבים הכלכליים. חתרני כבר אמרתי? ויש בו את האיזון הבריא של רצינות ושל הומור. שחלילה לא נטבע בים הבוגדני של החשיבות העצמית.

אוגנדה
אוגנדה הוא בר-חנות דיסקים, תקליטים וקומיקס וחלל הופעות והקרנות. חלום. הכל שם מיוחד, ירושלים במיטבה. החל מהמוזיקה ועד החומוס המעולה והערק הלבנוני. אין עוד מקום כזה בארץ, קטן ממדים וצנוע עם סקס-אפיל לא טרחן. זה מסוג המקומות שאליהם אני רוצה להגיע בהיותי בארץ זרה.
www.uganda.co.il

במידה שלי
מלבד העובדה שאני אוהב לנגן במקומות קטנים, גם אוהב לראות הופעות ככה. לרוב, מקומות קטנים הם במידה מסוימת, המידה שלי. כדי לחזק את הנקודה הזאת, אומר שאני שונא ללכת לסופר, אבל אוהב לקנות במכולת ולשוחח עם אלברט-איש-המכולת. סולד מרשתות בתי קפה (ורשתות בכלל) אבל לא פוסח על כוס קפה יומי בבית הקפה השכונתי שלי. מעדיף כוננית משוק הפשפשים על פני דומתה מאיקא. כך גם נמשך יותר אל חנות אופניים שכונתית מאשר לחנויות המתנשאות ברח' החשמונאים.

אופניים כמשל
זה עידן של שפע, של מגה, של גלובל. תכף נקיא את נשמתנו מרוב ייצור המוני של דברים לא נחוצים, מהכניעה לכוחות השוק, מהסגידה למודלים גורפים וחד ממדיים ולצרכנות העיוורת.
אז אל מול ההצפה הבלתי מרוסנת של (למשל) אופניים עתירי רכיבים מיותרים וחסרי כל אמירה אישית זולת הזנת המפלצת שלא יודעת שובע, אל מול הדורסנות ללא היכר נגד כוכב הלכת עליו אנו מגדלים את ילדינו, הכותב שורות אלה ועוד כמה משוגעים שאני מכיר, אותרים בשקיקה אחר שלדות אופניים ישנות, מעירים אותן מתרדמת הזמן כדי להחזירן לחיים ,לייעודן הראשון. ובקול ערב וצינורות פלדה בידינו אומרים "נוע". פעולה ילדותית ורומנטית, חתרנית באופן הלא מעצבן.


zax-drool-davidovsky@Hazimmer

zax-drool-davidovsky@zimmer