Tarboutique

תרבוטיק 1

ביום שני קיבלתי הודעה לטלפון מחברי להב - "אתה בא לפטר ברוצמן?" - פטר ברוצמן, הסקסופוניסט הגרמני, בביקורו השלישי בארץ מופיע בלבונטין 7 עם השלישייה שלו. שלוש פעמים כי טוב. סגנונו זועם, לא מרוסן. כוח ועוד כוח. בפעם הקודמת שניגן פה הדביק אותנו לקיר עם צליל אמתני וחטיבת קצב מדויקת ועצבנית, שילוב של דף מטאל ופרי ג'ז. כמובן שהסכמתי מיד ובשעה שמונה כבר הייתי על האופניים עם פניי למועדון. רק עצירה קצרה בקפה נח לתדלוק מהיר של ז'יברובה חפוז והנה אני כבר שם נרגש לקראת החוויה הנקראת פטר ברוצמן.

חוויית פטר ברוצמן

את ברוצמן אפשר לחוות רק בהופעה. לשים דיסק שלו בבית זה כמו להכניס משאית סמי טריילר לתוך הסלון וללחוץ על הגז. אין. אי אפשר להאזין לו בבית. יש לי קומץ של דיסקים שלו אבל פשוט אני לא מסוגל להקשיב להם. ישר עולה בי תחושה של מחנק, כאילו אין מקום בבית בשבילו ובשבילי. אבל בהופעה זה משהו אחר. זאת החוויה.

מהתו הראשון הבן אדם יורה עם הסקסופון בכל כוחו ובלי רחמים. חטיבת הקצב יוצרת מרקם קצבי צפוף ורם. מדי פעם המתופף עוצר למספר מדוד של תיבות והמתח מתעצם, ושוב חוזר כדי להלום בנוכחים במתקפה מחודשת של ביטים המומים ומהירים על העורות, כמו מתאגרף באמוק. ברוצמן פתח את הערב עם סקסופון טנור, אחר כך עבר לאלט, מהיר יותר וצווחני יותר. גם בקלרינט ניגן, אך בעיני זה היה פחות מוצלח. נגן הבס גם הוא שלף סוללה מעניינת של צלילים, אמנם מצומצמת אך אינטליגנטית ועם מעוף. כאשר עיקר עבודת הבס מושתתת על אצבוע מהיר ומיושר (נו, straight forward), יצר הבסיסט תפניות מרתקות. בעזרת ebow (מכשיר זעיר שמרטיט את המיתרים) הדהירה המסחררת השתנתה לדרון שמן, חשמלי ועשיר, משוחרר מרודנות הטון והקצב. על מצע הדרון, שטח הסקסופוניט בן ה68 את טירופו כמו קטר שיצא משליטה ושאינו מוצא את הבלמים. היה בניגוד הזה שבין הצליל הסטטי לבין הקטר של ברוצמן משהו מכשף.

האמנם?

הסאונד בהופעה היה "נכון", מהוקצע אבל לא מספיק חזק. היה צריך להרים טיפה את המאסטר לדעתי. הייתה לי תחושה של "בון טון", של אירוע "תרבוטיק" tarboutique. אם לעשות הקבלה לעולם הפסיכואנליזה, הייתי אומר שלא הייתה "העברה". נו טוב. היה שווה בכל אופן.

אפילוג

בתום הקונצרט, שמחים וקצת שתויים יצאנו אל האוויר הצח. דיברנו קצת על המוזיקה, אמרנו שלום למכרים ובעודי מהרהר על ההופעה, מעבר לכתף של מישהו שאתו שוחחתי, משך את עיני זוג אופניים אדומים, ישנים, כמו שאני אוהב וראה זה פלא, תוך דקה כבר הייתי מעורב בשיחה קולחת סביב אופניים. לפני שנפרדנו, חברי להב נתן לי מבט מלא חמלה ופנה לדרכו. אני נשארתי שם לעוד קצת עם חובבי צינורות הפלדה.

Full Blast Trio

Peter Brotzmann - saxes

Marino Pliakas - electric bass

Michael Wertmuller - drums

תרבוטיק 2

למחרת קיבלתי הזמנה מחברי יובל לבוא למשכן אמנויות הבמה להופעה של ג'יימס קארטר. הלכתי, למה לא? קארטר הוא נגן סקסופון מצוין, סוג של עילוי בעולם הג'ז, אבל מעל הכל רציתי לפגוש את יובל אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו. הקונצרט התקיים במסגרת פסטיבל הג'ז השנתי בת"א. אותו אירוע שעד אשתקד התרחש בסינמטק. רק מילה בנושא המיקום: בסינמטק היה חיכוך, היה צפוף והיה אינטימי יותר. מקום מפגש חברתי אמיתי. במשכן האווירה שונה, קרה ומרוחקת עם הרבה מאד דודות ולא מעט "בון טון". תרבוטיק תוצרת סין מתחשק לי להגיד.

פאנקי-סקסי-גרובי

חמישיית ג'יימס קארטר עושה עבודה יפה. לבושים בחליפות איטלקיות עם פסים, נראים הנגנים כמו גנגסטרים שבעים מעצמם. שבעים למדי. אפילו המתופף לא הזיע (להבדיל מהמתופף של ברוצמן שנראה כאילו נפל לבריכה עם הבגדים). ויש שם הכל: יש גרוב, מיומנות ו"מגניבות", אוי כמה "מגניבות". אין ספק, קארטר שולט בסקסופונים בצורה מרשימה. הוא יודע לצקת לתוך הגרוב הפאנקי- סקסי-ג'ז תובנות של סאונד פחות קונבנציונליות במסגרת הסגנונית הזאת. התייחסות מיוחדת צריך לקבל הפסנתרן, שכמו קארטר, שפע ברעיונות קצביים והרמוניים כאחד. מה לא היה? - שיניים. מוזיקה בלי שיניים.

אין לי הרבה מה להוסיף על המוזיקה. בלדות יפות, סויינג עדכני (עד כמה שסווינג יכול להיות עדכני, כמובן), סולואים בנויים היטב והרבה אווירה מדומה של ג'ז: הנגנים צוחקים עם בדיחותיהם הפרטיות והדודות הנרגשות מוחאות כפיים אחרי כל סולו, כי ככה עושים בהופעות ג'ז.

אחרי הקטע השלישי יצאנו החוצה. גם כשישבנו בשורה החמישית בכיסאות המרופדים של המשכן, הרגשנו שהאדונים המוכשרים האלה, נמצאים רחוקים מאתנו אלפי קילומטרים. תצוגה תכליתית של יכולות מוזיקליות שלא מבקשת כלום חוץ ממחיאות כפיים והמחאות בידיים. זה כל כך נוח שזה לא נוח. הנה, אני מפסיק לפני שאפרוץ במשפטים שאצטער עליהם אחר כך.

ריפוי בדיווש

עזבנו את המשכן, שוחחנו קצת, עליתי על האופניים ויצאתי לסיבוב לילי בפלורנטין, סתם ככה, כי הייתי מעוצבן מההופעה. בחצות בערך פגשתי את ארנון וחבורה של רוכבי פיקסי (וסינגל ספיד אחד), אנשים מצחיקים ונחמדים מאד. ישבנו על המדרכה בלבונטין 11, שותים בירות ליד ערימה סוראליסטית של אופניים. השמחה קיננה בלבי עכשיו. זאת הייתה בשבילי תגלית מרנינה, משהו שלא הכרתי: אופניים ובירות בחברותה.

ג'יימס קרטר – סקסופונים, בס - קלרינט וחליל

דווין אדמס – חצוצרה

ג'ראלד גיבס – פסנתרר

אלף ארמסטרונג – קונטרבס

לנארד קינג – תופים

יום ד - The "D" Day

Raleigh Grand Prix '77

יום ד
למחרת יום הבוחר, יצאתי לכיוון רח' לוינסקי. המטרה ידועה, לאסוף את אופני- הפרויקט שלי מהחנות של דוד (אופני עוז) שם בוצעה ההרכבה הסופית. כשהגעתי לחנות דוד קיבל אותי בחיוך רחב (גם חנה, אשתו חייכה אלי) - "זהו, כמעט סיימתי" - אמר. למזלי נשארה עוד עבודה, הזדמנות לצלם כמה תמונות, לתעד את השלב הסופי של הפרויקט. אסכם זאת ככה: קיבלתי יחס יוצא מן הכלל, המחירים היו הגיוניים ויצאתי עם תחושה שאני אחזור אליו לכל פרויקט עתידי (כלומר, יום א בשבוע הקרוב). ככה, בלי התנשאות , עם סבלנות ונכונות לעזור.

דוד - "אופני עוז"- לוינסקי 68- ת"א

מבחן הרכיבה וקצת מפרט טכני
האופניים נבנו להילוך אחד ויחיד (סינגל ספיד) לרכיבה בעיר, כשזריזות וסטייל הן מילות המפתח. הילוך יחיד משמע, מינימום תחזוקה. הלבשתי לאופניים צמיגים 23 מ'מ ואם חששתי שמא מהמורות הכביש יעברו ישר לעצמותיי, שמחתי לגלות עד כמה שלדת הפלדה הישנה והטובה סופגת את החבטות מהשטח ומרככת את הרכיבה.
חיוך דבילי הצטייר על פניי במעלה רח' צ'לנוב. בלי מאמץ אני מדווש על האופניים שלי, שקטים וצנועים כמו נזיר בודהיסטי אך עם האלגנטיות והמהירות של סוס ערבי. כידון ה"מוסטאש" מאפשר מיקום טבעי של הידיים ומפחית את הלחץ על פרקי היד והכתפיים. יחס התמסורת הוא 2.6 - 42 בפלאטה הקדמית ל16 בגלגל השיניים האחורי (69 gear inches). הגלגלים הורכבו על ידי דוד עם חישוקים פשוטים של Alexrims קשורים לנאבות משומשות שלFormula בקדמי ו Shimano באחורי. הצמיגים הם זמניים עד שאקבל בחודש הבא זוג Vittoria Rubino Proבצבע לבן (קצת בלינג בלינג לא יזיק).
נעים לדהור מהר ברחובות עירנו, אולם עם חיות הכביש המקומיות רצוי וכדאי להצטייד בזוג בלמים אמינים. פה יש מקום לשיפור. הבלימה בRaleigh איטית. דוד אומר שזה עניין של זמן, שצריך להתרגל לזמן התגובה של הבלמים, כלומר, מהרגע שאני לוחץ בידיות ועד שהאופניים נעצרים לגמרי. אני ממש לא סגור לגבי סוגייה זאת. בלמים איטיים ונהגים ישראלים זה מתכון מסוכן.
בסך הכל האופניים נוסעים כמו חלום. בזמן הרכיבה אני נזכר פתאום איך כל זה התחיל כהרמת צינורות חלודים והפליאה שוטפת אותי בשמש החמימה של החורף התל-אביבי.

מבסוט :)

מפגש לא אקראי עם השטן

ציפייה
הבוקר התכוננתי. סידרתי את השער (נו טוב, גילחתי), החלפתי סוללות במצלמה, עטפתי את החלקים בזהירות אחרי שבדקתי שלא שוכח כלום, לקחתי את הכלבה ויצאתי בצפייה אל הרחוב. אל הבנק קודם. ציפייה היא המילה שמגדירה את הבוקר. ציפיית הבחירות, מחר, היא כמו גרגר חול לעומת הציפייה של הבוקר. אני אביא היום את השלדה ואת החלקים לדוד מאופני עוז, להרכבה הסופית, עם הגירוז והכל. יום גדול. דמיינתי את עצמי רכוב כל הדרך אל הקלפי על האופנים החדשים שלי. סוסי השחור.

המפגש
אחרי הקפה ובדרכי ללוינסקי, חמוש עם שלדה על הכתף וזוג צמיגים ביד, עברתי קרוב למשרדו של ידידי יאנק. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני בדרך לדוד ומשום מה, לא הופתעתי כשאמר לי שגם הוא צריך להגיע לשם ושכבר יוצא.
כעבור כרבע שעה לאחר שהגעתי לחנות אופניים, יאנק הגיע. עד אז הספיק להסביר לי דוד, שרק עוד יומיים יוכל לעבוד על האופניים שלי. ביקשתי, ניסיתי, התאכזבתי ועברתי הלאה. היה משהו במבט של יאנק שהסית את ההתעסקות באכזבה למקום אחר. משהו בחיוך השטני שלו ובמבט. דיברנו וצחקנו בקול, הייתה שם אחווה ואינטימיות . שנינו ידענו שאנו, שני גברים מבוגרים, בעלי משפחות, מקצוע וקרחת, נפגשים במרחב החטא. אוחזים שלדות ישנות ומדברים על חלקים. מדי פעם שותקים ומחייכם, כמו מתבוננים מהצד, עדים למתרחש.

סיימנו את ענייננו ועזבנו את החנות ואת רח' לוינסקי בחזרה לעבודה. השארתי אני את שלי והוא לקח את שלו, שלדה של Falcon, אופני כביש אנגליים מסוף שנות השבעים, תחילת השמונים. יפים, קלים, צינורות Reynolds ולאגים נאים מאד. די התלהבתי מהשלדה שלו. רציתי בה, אני מתוודה, וזה הצית אצלי את השאלה "למה אני צריך עוד זוג?" רק לפני רגע השארתי את אופני הפרויקט שלי שעוד לא יצאו מהתנור, לא רכבתי עליהם אפילו פעם אחת, ואני חושק בעוד שלדה?" - שיתפתי את יאנק במחשבותיי והנה שוב החיוך הזה. "אתה נדבקת" הוא אמר. לא הודיתי. סגור ובטוח בעמדתי טענתי שלא צריך יותר משני זוגות אופניים וכי "אופניים צריך לרכב, וזה לא העניין פה לאסוף ולשמור במחסן וכו' לילדים כשיגדלו או כדי להציל עוד סוג אופניים מההתכה הבלטי נמנעת. והוא חצי מסכים, ששווה לחצי לא מסכים. שותקים קצת, חושבים, יש משהו שעוד לא נאמר. ככה הרגשתי . התחפרתי בעמדתי המאוזנת והאיתנה. נפרדנו בשלום נרגש ואינטימי בשד' רוטשילד. אני לעיסוקי והוא לעיסוקיו.

Yanek's Falcon before stripping

בוחנים אותנו כל הזמן
המפגש עם יאנק ליווה אותי בהמשך היום. הרהרתי על מה שדיברנו והרגשתי שבטיעוני אודות טיב העיסוק בנושא האופניים, אני למעשה מדחיק את האמת. שהיא הפוכה, כמובן. כי אני כן רוצה לעשות את הפרויקט הבא. אני משתוקק לפרויקט הבא. עכשיו אמרתי את זה, יופי, אבל היום אחר הצהריים עודני מהרהר ולא מודה באמת המביכה, ותוך כדי נסיעה על אופניים, אני רואה בזווית זוג אופני כביש (אדומים!), בלי מושב אך עם מוט כיסא, כמו גדם שמצביע למרומים. מראה משונה. לא נהוג לפרק את הכיסא בלי המוט. סובבתי את הראש וחזרתי על עקבותיי, רציתי לבדוק מקרוב מה פשר החיזיון. והנה, אופני פיז'ו אדומים, נטושים, מופקרים, סתם נשענו על עמוד חשמל בין שקים של פסולת בניין. ניסיתי להזיז אותם אבל השרשרת החלודה יחד עם המעביר "הסתלסלו" בגלגל האחורי, שגם הוא היה חלוד ופיסת גומי יבשה וחסרת צורה שלימים שימשה כצמיג, עוד הייתה דבוקה אליו. השלדה, להבדיל מכל השאר, נראתה במצב טוב. שלדה יפה, בא לי להגיד "עדינה". אופניים צרפתיים אחרי הכל.

לקחת? ברור לקחת. ומה עם כל הטיעונים האנליטים כביכול נגד הכמיהה לצבירת אופניים? . מוט הכיסא של הצרפתייה האדמונית אמר את תשובתו כשרמז עם הגדם סימן מגונה.

שמח לקחתי את הפיז'ו ביד שמאל ואת הכחולים שלי ביד ימין. יכולתי לשיר איזה שאנסון בדרך,כן. אבל לא שרתי. דווקא שם, השדרה בעלייה חדה והיה אביך וחם כל כך, לכל השדים. ככה זה כשהשטן בסביבה.

Peugeot P8 - Carbolite 103 - '80s

על צינורות וקבצים

הרהרתי, למה לכל הרוחות כך נשאבתי לפרויקט הזה של שיפוץ\ מיחזור אופניים. למה אני לא מצליח כבר חודש לעסוק בעיסוקים ה"רגילים" שלי?

פרויקט עגול
קודם כל חייב לומר שיש בפרויקט כזה משהו מושלם מבחינת התזמון והעלויות- תמורות הנפשיות. זהו פרויקט של חודש-חודשיים. כזה שמתחיל בפייד-אין קצר והסוף שלו, מאד גשמי, ברור וקל יחסית למימוש. פרויקט עגול עם תוצאה מגניבה: זוג אופניים.

מה קסמו של זוג אופניים
כל מה שאומר פה עכשיו הוא בגדר הקלישאות הידועות מראש אצל כל חובב התחום, כמובן. אך עם זאת, קלישאות עוטפות בתוכן גרעין של אמת. מלבד זאת, מה? למה להצטדק עכשיו?
אני אוהב אופניים, לא יודע מתי זה התחיל. לא תמיד רכבתי, אבל משהו בכלי עצמו תמיד משך אותי. הרמוניית הצורה מזכירה ארכטיפים נסתרים של התרבות האנושית כולה. עוד יתגלו באיזו מערה, ציורים פרה-היסטוריים עם מוטיבים שמזכירים אופניים. כן, בטח. כל זה בלי שעוד אמרתי מילה אחת על חוויית הרכיבה. לא על זה אני רוצה לכתוב פה.
זוג אופניים גורמים לי לסובב את הראש כאילו הייתי מתבונן באישה החולפת על פניי. ככה. זוג אופניים יפים הם סקסיים, יש בהם הרמוניה ותנועה. יש אלגנטיות או חספוס. יש להם אישיות ששופעת החוצה ומי שרגיש ליופי הזה מגיב, מסובב את הראש.
בחורות על אופניים? נו טוב, זה באמת משהו שדורש התייחסות נפרדת. ונושא הattitude.

צינורות vs קבצים
לפרנסתי, אני בונה אתרי אינטרנט. חוץ מזה אני מוזיקאי, די פעיל הייתי אומר. מרכז העבודה האמנותית שלי מבוסס על יצירות אלקטרוניות, על ידי פיתוח מערכות אלקטרוניות custom made. במקור כלי הנגינה שלי הוא סקסופון. זה הכלי הראשון שלי. עוד צינור. לא מזמן חוויתי סוג של משבר עם האלקטרוניקה, בעיקר, התעייפתי ממערכות מבוססות מחשב. רציתי משהו "גשמי" יותר, רציתי "חומר". המשבר הזה הוביל אותי לפיתוח מערכת חדשה נטולת מחשב, בה הסקסופון תופס מקום מרכזי כמחולל צליל. עדיין, נאמן לעקרונותיי האמנותיים, אני עוסק בחומרים "נדיפים" הם ישנם בעת הביצוע ומתנדפים ונעלמים כשהביצוע מסתיים. ככה אני מבין את זה וככה אני אוהב את זה.
המעבר מעולם הקבצים לעולם ה"חומר" ריתק אותי. פתח בפניי אפשרויות מעניינות אין ספור. ומכאן הקרין ישירות לנושא האופניים. יש לי זוג נחמד, מהיר,מפנק וסיני על כל מכלוליו העכשוויים. אבל לא מסופק עם זה, רציתי משהו אישי יותר. אופניים שיהיו הביטוי האישי שלי.
לפרק, למיין, לנקות, לחפש חלקים, להחליט על תצורתם של האופניים. לגעת בפלדה ולקבל בסוף כלי קסום. אובייקט. ולרכב עליו בסוף התהליך. עשייה עם attitude. עם אמירה.
לכן כבר יותר מחודש אני לא מנגן, שלא לדבר על לבנות אתרי אינטרנט.
תכף הפרויקט הזה יגמר. וטוב שכך, על כל מה שמשתמע מכך.
יש לי זוג "סנטוריון" במרפסת. שום דבר מיוחד. אני חושב אולי על הפרויקט הבא.

אופניים פרויקט - סינגל ספיד לעצמי

Raleigh Grand Prix '77 and misc parts

מה רציתי? אופניים שלי, עם ביטוי אישי ועם סיפור אישי. ידידי יאנק (bicyclog) הדליק אותי עם הפרויקט שלו וחשבתי שגם אני רוצה כזה. הוא עזר לי להשיג שלדה נחמדה (קצת גדולה, למען האמת), ראלי גראן פרי, שנת 77 שקיבלתי מעמיר אליצור, לא פחות. המפגש עם עמיר היה נעים. סיכמנו שהוא יתן את השלדה תמורת ארוחת בוקר בבית הקפה האהוב עלי, קפה נח, בת"א. השלדה הייתה במצב טוב, רק הצבע היה דהוי, ובכל מקרה חשבתי שאני אצבע מחדש, כך שלא בדיוק הטריד אותי עניין הקוסמטי. בסבלנות של פיל ובחשיבה "חסכונית" התחלתי את הפרויקט. לא חשבתי שזה נכון לשפוך כסף על פרויקט כזה, מאחר ואני בונה "אופני שירות" אך עם חשיבה אסטתית מאד ממוקדת. חייבים להיות יפים כמו שאני מבין "יפים", סינגל-ספיד כמובן (אולי פיקסי?). כל פעם שאני אומר "פיקסי" ברך ימין שולחת את איתותיה... אה, ואני אוהב מראה קלאסי, צנוע אך אצילי. החלטתי שאני אחפש חלקים יפים ומשומשים. אצל דויד בלוינסקי (אופני עוז) מצאתי כמה חלקים חביבים ולא יקרים. פדלים של mks ומוט כידון של 3ttt. אחרי חיפוש ארוך אחר כידון swept back מתאים, הגעתי (די במקרה) למחסן של סלאלום. אורי, המכנופן החביב של החנות הראה לי כידון מוסטאש, עזוב וגלמוד בתוך ארגז קרטון עם לא מעט פגרים. ראיתי אותו וידעתי שהוא יהיה שלי. כידון כזה הוא מסוג הדברים שעושים לך את האופניים. חן ויופי צרוף. תמורת חמישים ש"ח, חיוך וברכת דרך צלחה, חזרתי הביתה עם השלל הנכסף.

כידון מוסטאש, פדלים ומוט כידון איטלקי

השלב הבא היה לקחת את השלדה לניקוי חול וצביעה. מלאכת הנקוי נעשתה על ידי אדם (0505937413 - מנחם בגין 64 - ת"א). זה המקום להגיד שהבחור מקצוען ונחמד. אני ממליץ עליו בחום. לקח על ניקוי שלדה ומזלג 60 ש"ח.

ניקוי חול - אדם בפעולה

Raleigh Grand Prix '77 - bare metal

אחרי הפסקת חומוס-פול אצל אבו אדהם, המשכנו, הבן שלי יובל ואני, לתחנה הבאה. רח' שמעון הצדיק 3 ביפו, מצבעת חיים לוי בע"מ. מבחר הצבעים פה טיפה בעייתי. שחור ולבן על גווניו הם האופציות המידיות. צבעוני דורש יותר זמן המתנה. בכל מקרה רציתי לצבוע בשחור. תוך יומיים השלדה היתה צבועה ועל העבודה שילמתי 70 ש"ח. אני מעביר את המלצתו של איל צ'רניכובסקי: "דברו עם לאה", זה מניב תוצאות :)
עכשיו יש לי שלדה שחורה בוהקת בדיוק כמו שדמינתי.

אחרי צביעה

הקראנק של הראלי מגיע מחובר בחתיכה אחת עם הפלטה 52 שיניים.
אצל ידידי דורון המסגר, חתכתי את הפלטה החיצונית (52 שיניים) כך שנשארתי עם הקראנק מחובר לפלטה של 42 שיניים. נועז אבל אפקטיבי ובמידה מסוימת, גם אלגנטי.

קראנק שעבר ניסור

ידיות עור home made

ההמשך יבוא

Raleigh Grand Prix - '77